הטעות של קרן המטבע: מדיניות הצנע מזיקה משחשבו

בלנשרד הוא אחד הכלכלנים המצוטטים בעולם, ועל כן הכרזתו היכתה ועדיין מכה גלים. בלב העניין עומד מונח טכני: המכפיל הפיסקאלי, אותו המספר שמשמש במודלים לחיזוי השפעת מדיניות תקציבית, ובהקשר הנוכחי לחיזוי השפעת מדיניות תקציבית מרסנת. ובמילים פשוטות יותר: זה המספר שבעזרתו מחשבים איך תשפיע מדיניות הצנע, שכוללת קיצוצים בתקציב המדינה, על התוצר של משק. ככל שהמכפיל הפיסקאלי קטן יותר, למדיניות הצנע תהיה השפעה שלילית יותר על התוצר. אבל עכשיו מתברר שהמכפיל שבו השתמשו ברוב הכלכלות הגדולות, ושהשפיע גם על תחזיות קרן המטבע, היה קטן מדי.

בדו"ח קובע בלנשרד כי רוב הממשלות פעלו בהנחה שהמכפיל הוא 0.5. כלומר, שעל כל יורו או דולר שהממשלה תקצץ, ייגרע רק חצי יורו או חצי דולר מהתוצר. זה מחיר כואב, אבל מאחר שהוא יכול לסייע בהורדת הגירעון, יכול להיות שהוא כדאי.

אך אחרי בדיקה של הנתונים מהשנים האחרונות, בלנשרד מכריז שקרוב לוודאי כרגע המכפיל הפיסקאלי דווקא גדול מ־1. כלומר, כל קיצוץ של יורו שהממשלה מבצעת יתורגם לירידה של יותר מיורו בתוצר. הירידה בתוצר מתורגמת גם לירידה גדולה מהצפוי בהכנסות ממסים, ומכאן שלא רק המחיר שגובה מדיניות הצנע כבד מהמשוער, אלא גם שהיא תתקשה יותר להשיג את מטרתה המקורית, הורדת הגירעון. אין פלא שבפרסומיה האחרונים קרן המטבע ממליצה למדינות שמסוגלות לכך "להימנע מקיצוץ תקציבי מופרז בזמן שההתאוששות עדיין שברירית". שינוי דרמטי לגוף שהטיף למדיניות קיצוצים במשך שנים רבות.

תפיסות מוקדמות היטו את החישובים הכלכליים

יש פרשנים הרואים בהכרזה של בלנשרד קו פרשת מים של ממש, השקול להמרת דת בקרן המטבע. מנגד, אחרים מצביעים על כך שקיימת ספרות נרחבת מהשנים האחרונות שאמרה כבר מזמן את מה שבלנשרד אומר עכשיו. לא זו בלבד, אלא שמספיק היה להציץ בנתוני התעסוקה של מדינות הפריפריה באירופה, שאותן שוטף גל אבטלה אדיר, כדי להיווכח שמשהו לא עובד במדיניות התקציבית המרסנת.

בין הכלכלנים שטענו לאורך כל הדרך שהמכפיל הפיסקאלי הוא לפחות 1 נמצא גם פרופ' אנטוניו פטאס, מבית הספר היוקרתי למינהל עסקים INSEAD, שפרסם מחקר בנושא כבר ב־2001. אז איך זה שכל המחקרים לא השפיעו על קובעי המדיניות בפועל? "יש אנשים, ובהם גם כלכלנים, שמתנגדים נחרצות לגוף הממשלתי. הם אוהבים מגזר ציבורי קטן, וחושבים שממשלות תמיד שוגות", מסביר פטאס ל"כלכליסט". "אותם כלכלנים נכנסו לדיון הזה כשהם מניחים מראש שהמכפיל חייב להיות קטן. בנוסף, עם פרוץ המשבר היו רבים שהרגישו שהסיבה העיקרית למשבר היתה שהאזרחים חיו מעבר ליכולתם, כך שהפתרון חייב להיות להוציא פחות, גם מצד הממשלות. כדי להגיד כזה דבר אתה חייב לטעון שהמכפילים קטנים, ושהממשלות לא יכולות לעזור לנו לצאת מהמשבר".

החולשה הכלכלית העולמית מעצימה את אפקט הצנע

מלבד אידיאולוגיה, ניתן להצביע על מקור נוסף לכך שההשפעה של צעדי הצנע מתבררת כגדולה מהצפוי. הדו"ח של קרן המטבע, מונה כמה סיבות עיקריות שכולן נוגעות לנסיבות המיוחדות השוררות בעולם כיום. אף מדינה היא לא אי, וברקע צעדי הצנע שוררת חולשה כלכלית עולמית שמעצימה את אפקט הצנע. לא רק זאת אלא שמספר רב של מדינות, מספרד דרך צרפת ועד בריטניה, נוקטות במקביל צעדי צנע, וכך גוררות את הכלכלה העולמית למטה.

המציאות הכלכלית הנוכחית יוצאת דופן בעוד מובן. בדרך כלל, הבנק המרכזי יכול לאזן את העלאות המסים וקיצוצי התקציב באמצעות הורדת הריבית במשק. אבל כיום הריביות בחלקים נרחבים של העולם כבר ממילא שואפות לאפס, מה שלא משאיר בידי הבנקים המרכזיים הרבה כלים לאזן את תוצאות הצנע. הכלכלן חתן פרס הנובל פול קרוגמן מסביר כי חוסר האפקטיביות של הריבית האפסית נובע מהמינוף האדיר של המגזר הפרטי טרם המשבר. משקי הבית ברוב מדינות המערב נאבקים עכשיו לשלם את החובות שנטלו בימי הבועה, ומכאן היעדר הביקושים במגזר הפרטי, גם בסביבה של ריבית

אפסית. לפי קרוגמן, קיצוצים ממשלתיים במצב כזה משמעותם הסתלקות מהתמונה של הגורם היחיד שיכול לתמוך בביקושים במשק.

צמד הכלכלנים המובילים קנת' רוגוף וכרמן ריינהארט טוענים כבר שנים שהמשברים הכלכליים שבבסיסם השילוב בין בועת נכסים לרמות חוב גבוהות חריפים במיוחד. בספרם הם מראים שמשברי בנקאות מערכתיים גורמים למיתון עמוק וממושך מהרגיל. את סימני ההתראה למשבר כזה הם זיהו כבר לפני 2008: בועת נדל"ן, רמות חוב גבוהות, גירעונות גדולים וכרוניים בחשבון השוטף וסימנים להאטה כלכלית. בהקשר המקומי, בחלק מהסעיפים האלה מצבה של ישראל אינו טוב כבעבר, ואפילו בנק ישראל מצהיר שעשויה להתפתח כאן בועת נדל"ן.

בועות, מינוף וחשיבה דוגמטית הם סכנות מוכרות, אבל עכשיו הכלכלנים מגלים מחדש עד כמה כואב מחירן.