באחריות המדינה: לחסל את הביטוחים הסיעודיים הפרטיים

ההתרוקנות האיטית של המדינה מאחריותה לקשישים הסיעודיים זרקה את הציבור אל השוק הפרטי. אך חברות הביטוח הפועלות בו והמונעות משיקולי רווח טהור, לא מספרות לנו שתחושת השקט הנפשי שמעניקים הביטוחים הסיעודיים מזויפת. הרי אם נפסיק את תשלום הפרמיה עבורם, כיוון שקשה לנו לשלם 105 שקל לחודש בגיל 70 כשאנחנו מתפרנסים מקצבת זקנה מצומקת ומפנסיה צנועה, נפסיד בעצם את כל הכיסוי. החברות בשוק הפרטי לא יספרו לנו שגם אם נמשיך לשלם על הביטוח, הוא יכסה לרוב את ההוצאות הסיעודיות שלנו במשך שש שנים לכל היותר.

עודד שריג צילום: מיקי נועם אלון

אחרי שתהפוך לעני, תקבל מימון מהמדינה

לפני קצת יותר משנה הודיע בקול תרועה רמה סגן שר הבריאות יעקב ליצמן כי הוא מתכוון להחיל ביטוח סיעודי ציבורי. בבסיס יוזמת ליצמן עומד הרעיון כי את הטיפול במצבים הסיעודיים לא צריך להשאיר לחסדי השוק הפרטי אלא הוא חייב להיות חלק מסל הבריאות. אם יום אחד ההצעה של ליצמן תאושר, כל מי שהגיע למצב הנורא הזה יוכל להתנחם בכך שאינו צריך לדאוג לגבי מימון האשפוז.

כיום רק כ־30% מהזכאים למימון ממשלתי של האשפוז הסיעודי באמת זוכים לו. הסיבה היא שהמדינה לא תממן אשפוז לבעלי ביטוח סיעודי שטרם מיצו את המימון שחברת הביטוח מספקת. המדינה גם לא תשלם לקשיש שטרם מיצה את כל מקורות המימון העצמאיים שלו, כולל כל הכנסה שוטפת וחיסכון שיש לו, כל הכנסה מהשכרת נכס, ולבסוף גם את העזרה הכספית מהילדים.

לא העסק של עודד שריג

אך הרפורמה של ליצמן תקועה כי משרד האוצר מתנגד, קופות החולים לא מתלהבות ומנכ"ל הביטוח הלאומי לא שש לרעיון. כל אחד מסיבותיו ושיקוליו. ובינתיים, אנחנו אמורים להתנחם בעודד שריג, המפקח על הביטוח באוצר, שלקח על עצמו להסדיר את נושא ביטוחי הסיעוד. אלא שזהו לא תפקידו של שריג. הוא צריך להתעסק עם ביטוחי רכב ודירה, מקסימום עם ביטוח סיעוד אקסקלוסיבי למי שרוצה להתאשפז עם אחות פרטית.

כל תחום שנוגע בעצבים חשופים, במקומות הרגישים ביותר, שאולי עדיף למות ולא להגיע אליהם, לא צריך להיות העסק של חברת ביטוח. שם בדיוק נדרשת סולידריות חברתית, שתיקח אחריות ותסייע לקשישים לסיים את חייהם בצורה הראויה, ללא קשר לגודל חשבון הבנק שלהם.