"הטובים למשק": חושפים את אנשי העסקים הכי תורמים למשק הישראלי
לפני כשנה החל "כלכליסט" בניתוח השפעת הטייקונים הישראלים על החברה והמשק. התוצאה היא מדד "הטובים למשק" שייחשף בעוד שבועיים, שבודק מי איש העסקים שהכי חושב גם על העובדים, הלקוחות, הספקים והציבור, ומי מסתפק בשורת הרווח
בעוד שבועיים תגיע אל הישורת האחרונה עבודה עיתונאית מאומצת שהתחיל "כלכליסט" לפני יותר משנה, שתכליתה: לבדוק מי מבעלי העסקים החזקים במשק באמת תורם הכי הרבה לחברה ולמשק הישראלי, ומי רק עושה רוח.
בעוד שבועיים יפרסם "כלכליסט" את המדד "הטובים למשק" - מדד ראשון מסוגו שבודק את ההשפעה החיובית או השלילית של הטייקונים על החברה הישראלית. במילים אחרות, בפעם הראשונה נוכל לדעת בצורה בהירה לא רק מיהו איש העסקים הכי עשיר, אלא גם על חשבון מי הוא עשה את הונו, ובאיזה אופן הוא ניצל אותו. האם בחר להעשיר עוד את חשבון הבנק שלו, או שהחזיר משהו למשק, לחברה הישראלית.
הוגה המדד, פרופ' איל וינטר צילום: גיא אסיאג
התפיסה הרווחת בעולם העסקים היא שחברות נועדו להפיק מקסימום רווח תוך מינימום עלות עבור בעלי המניות שלהם. התפיסה שעומדת בבסיס מדד "הטובים למשק" היא תפיסה מתחרה לתפיסה זו, והיא מחליפה את מושג בעלי העניין (Share Holders) בשותפי עניין (Stake Holders). על פי תפיסה זו, אם חברה עסקית תביא בחשבון את ההשפעה שיש להתנהלותה על כל מי שסובב אותה ועשוי להיות מושפע ממנה - העובדים, הלקוחות, הספקים, האוכלוסייה מסביב ועוד - היא אולי תרוויח פחות בטווח הקצר, אבל עשויה להרוויח יותר בטווח הארוך. זאת בגלל תהליכים של רכישת אמונם של הלקוחות והספקים, הגברת הזדהות ומוטיבציה בקרב העובדים, וכיוצא באלה. התפיסה הזו, שתחילה נתפסה כשולית בעולם העסקי, תופסת מקום יותר ויותר מרכזי בשיח, כפי שנראה בסדרת כתבות שתתפרסם ב"כלכליסט" בימים הקרובים, עד לפרסום המדד עצמו.
שאלה לא טריוויאלית
אבל עוד לפני כן, אולי בכלל אין בעיה בתפיסה הקיימת, שלפיה חברה צריכה לפעול לטובת בעלי המניות שלה בלבד. למעשה, זו עמדה די רווחת בקרב הכלכלנים. אחד התומכים בה הוא לא אחר מאשר פרופ' איתן ששינסקי, מי שעמד בראש הצוות שהמליץ על הגדלת תמלוגי המדינה מרווחי חברות הגז. בכנס "גלובס" לעסקים השבוע אמר ששינסקי כי "אין מקום לתרומות של תאגידים ואין מקום לאחריות חברתית או סביבתית". הסיבה, לדבריו, היא כי ישנו מנגנון - המדינה - שהוא אחראי על שמירת זכויות עובדים, הסביבה וכדומה. במקומות שהמדינה לא מתערבת, כמו קידום נשים לתפקידי הנהלה, השוק הוא שמסדיר את הנושא. אם לדוגמה בעל עסק בשוק תחרותי יודע כי אם לא יעדיף גבר על פני אישה אף שדווקא היא מתאימה יותר לתפקיד, אז העסק שלו ירוויח פחות מהמתחרים שאינם מפלים, ולאורך זמן בשוק תחרותי כשהעסק מרוויח פחות, אז הוא מאבד את היתרון התחרותי שלו ואז העסק נסגר או נמכר.
אלא שלמרות התיאוריה, בפועל העולם יותר מורכב. גם ממשלה חזקה שמפעילה רגולציה נוקשה לא יכולה לעשות את תפקידה באופן שלם, והשוק, איך נאמר, לפעמים לא מתמחר דברים כמו שהם ראויים להיות מתומחרים. גם הממשלה וגם השוק לא מצליחים ליצור את אותה הרמוניה שבה כל האזרחים מרוויחים כאשר כל החברות מתחרות ביניהן ללא התחשבות בציבור והממשלה מפקחת ממעל.
בדיוק בפער שבין בעלי העסקים, הממשלה והציבור נכנסות הנורמות של דאגה לאותם Stake Holders. נורמות ראויות מסדירות את התנהלות החברה העסקית עוד לפני התערבות של שיקולים כמו חשש מקנסות מצד המדינה או איבוד פוטנציאל לרווחים. הצורך בנורמות שכאלו גדל בהתאם לגודל החברה ואיש העסקים השולט בה. מה שנכון לבעל מכולת לא נכון לבעל מפעל קטן, ובוודאי ובוודאי לא נכון לטייקונים. ההשפעה שלהם שווה רק לכמות הכסף בחשבונות הבנק שלהם והכוח נמצא בידיהם. בהתאם, כאשר המדינה רוצה להפעיל עליהם רגולציה, לא מדובר בעניין של מה בכך. די להיזכר במלחמת החורמה שהיתה בין המדינה ליצחק תשובה על התמלוגים מכריית הגז ובין המדינה לעידן עופר בנושא מימון שיקום ים המלח.
פרופ' ששינסקי צילום:דימיטרי שבצ'נקו
מה שהטייקונים לא רוצים שנדע
מדד "הטובים למשק" של "כלכליסט" בוחן בדיוק את הנורמות האלה, של אנשי העסקים החזקים בישראל. המדד חושף את האופן שבו כל אחד מהטייקונים משפיע על חיינו הכלכליים, לטובה או לרעה: מי הגדיל את הפערים בחברה הישראלית ומי צמצם, מי השקיע רווחים בחזרה בהגדלת המשק, ומי משך אותם כדיבידנד, מי דאג ליחס הוגן לספקים וללקוחות, ומי רק ראה בהם משאבת כספים ועוד שורה ארוכה של פרמטרים שנבחנו בקפידה בשנה האחרונה.
הרעיון ליצירת המדד הוא של פרופ' איל וינטר, כלכלן ומומחה לתורת המשחקים וראש המכון לרציונליות באוניברסיטה העברית בירושלים. בנובמבר 2011 פרסם וינטר מאמר דעה ב"כלכליסט" שבו הניח את הבסיס התיאורטי למדד. הנחת העבודה של וינטר, ושל המדד, היא שאנשי עסקים, כמו כל אחד אחר, פועלים על פי תמריצים. לכן, אם יהיה מדד שמדרג מי מבין אנשי העסקים תורם הכי הרבה לחברה הישראלית, הם ירצו לפעול כך שיגיעו לצמרת, ולא לתחתית. במקום למדוד את העושר שלהם, ולתמרץ אותם להיות הכי עשירים, אולי כל מה שצריך הוא למדוד את השפעתם החיובית על החברה, וכל היתר יסתדר מעצמו.
"כלכליסט" החליט להרים את הכפפה. במשך השנה האחרונה בילה צוות של כתבי ועורכי "כלכליסט" עם וינטר וצוותו בבניית המדד, באיסוף אינספור נתונים מהדו"חות של החברות הגדולות במשק, בהצלבתם עם נתונים ממאגרי מידע ובעיבוד הממצאים. פירמידות עסקיות ומונחים חשבונאיים משתנים, שערי מטבע מתחלפים ובעיקר נתונים חלקיים ואינטרס להחביא את מה שלא רוצים לחשוף - כל אלו עמדו כמכשול בדרך לבניית בסיס מידע רחב מספיק כדי שניתן יהיה להעז ליצור מדד שכזה. גם לאחר שנעשתה פנייה לאנשי העסקים עצמם בבקשה לנתונים משלימים, רק שניים מתוך 26 החזירו תשובה מסודרת. כל היתר סירבו, מי בהתעלמות, מי תוך ניסיון לברר למה אנחנו מחטטים לו בעסק, ומי בתירוצים משפטיים.
עוד תבוא השעה להסביר בפרוטרוט איך המדד בנוי ומורכב ומדוע דווקא כך, וכמובן מיהם הטייקונים שראויים להיקרא חברתיים ומי הרבה פחות. בינתיים, ישנה גם מסקנת הביניים שעולה מתהליך בניית המדד, שהטייקונים ממש לא רוצים שנדע מה בדיוק הם עושים ואיך. מדד "הטובים למשק" מתיימר לחשוף בדיוק את זה.
