צריך לקרוא לילד בשמו

במסמך העקרונות נכתב ש"הצדדים ימשיכו לקיים מגעים במטרה לגבש מתווה מוסכם לחיזוק בסיסה הפיננסי של החברה". מי שקורא את המשפט לא יכול שלא לחוש במבוכה ובמידה מסוימת של אי־נוחות לנוכח מכבסת המילים.

בהמשך המסמך מצוין במפורש שבמסגרת המתווה שתגבש אי.די.בי אחזקות עם מחזיקי האג"ח ידונו ב"דחייה במועד הפירעון של התחייבויות החברה לנושיה". באי.די.בי מתעקשים ללכת סחור סחור ולא לקרוא לילד בשמו, בשעה שכל העוסקים במלאכה, החל מנציגות מחזיקי האג"ח וכלה בתקשורת, מבינים שמדובר בהסדר חוב הלכה למעשה.

ממה ביקשו להימנע באי.די.בי כשבחרו בביטוי היצירתי "חיזוק בסיסה הפיננסי של החברה", אם לא מ"הסדר חוב"? והרי המתווה נועד לסדר מחדש את מועדי פירעון החוב של אי.די.בי אחזקות כלפי מחזיקי האג"ח שלה. השאיפה של אי.די.בי להגיע לפריסה שאינה כרוכה בתספורת היא חדשה טובה, אולם לא די בה כדי לעטוף את הסדר החוב בעטיפות צלופן, כאילו היה הדבר הטוב ביותר שהמשקיעים יכולים לייחל לו.

נוחי דנקנר צילום: עמית שעל

ייתכן שבאי.די.בי לא מוכנים להעלות על דל שפתותיהם את צמד המילים "הסדר חוב", לאור זאת שזימון אסיפת נושים לצורך גיבוש הסדר חוב מהווה עילה לפירעון מיידי מצד הבנקים הנושים של החברה. אלא שהגדרת המונח "הסדר חוב", כפי שמופיע בתיקון מספר 18 לחוק החברות שפורסם ביולי השנה, קובעת שהסדר חוב הוא פשרה או הסדר שעניינם "שינוי מהותי בתנאי הפירעון של סדרת האג"ח, הכולל הפחתת תשלום או דחיית מועד הפירעון". הגדרה זאת שומטת את הקרקע מתחת לטיעון שלפיו כל עוד אין תספורת אזי לא מדובר בהסדר חוב כי אם רק בפריסת חוב לא מזיקה.

מסמך העקרונות שפרסמה אי.די.בי מפרט את הזכויות והחובות של החברה, בעלי השליטה בה ומחזיקי האג"ח. ניתוח הסעיפים מלמד שדחיית תשלום הריבית שלה הסכימו מחזיקי האג"ח היא הדבר הוודאי היחיד ואילו בכל הקשור לתשלומים העתידיים למחזיקי האג"ח, העתיד לוט בערפל ותלוי בחסדי שמיים. מסמך העקרונות שאושר על ידי מחזיקי האג"ח מתייחס לשני נושאים שונים: דחיית תשלום הריבית לאג"ח ד' והכנת הקרקע לגיבוש הסדר חוב.

אי.די.בי נדרשת לעמוד בשני תנאים מצטברים שהתממשותם לא נמצאת בשליטתה של הנהלת החברה ובעל השליטה בה. התנאי הראשון הוא שאדוארדו אלשטיין, שכבר השקיע בגנדן 25 מיליון דולר תמורת כ־10% מהון המניות שלה, ישקיע בה עד 75 מיליון דולר נוספים. אם אלשטיין יחליט לממש את האופציה שניתנה לו להשקיע בגנדן, צץ ועולה תנאי נוסף, שלפיו גנדן תזרים לאי.די.בי אחזקות לפחות 120 מיליון שקל מהסכום שתקבל. החשש הוא שהבנקים שחשופים לגנדן יערימו קשיים על הזרמת הכסף לאי.די.בי אחזקות כל עוד החוב כלפיהם לא נפרע.

כאילו שלא די בכך שלאי.די.בי אין יכולת להשפיע על התממשות שני התנאים המצטברים כאמור, אלו אמורים להתרחש עד ל־31 במרץ 2012 - המועד לתשלום הריבית הנדחית למחזיקי האג"ח.

על פי מסמך העקרונות, אם אחד מהתנאים לא יתקיים, מחזיקי האג"ח "יהיו רשאים לנקוט כל הליך כפי שימצאו לנכון". למעשה, הפתרון המוצע למחזיקי האג"ח מחזיר אותם בדיוק לנקודת ההתחלה, אך באיחור של שלושה חודשים. יוצא אפוא שלא מובטחת למחזיקי האג"ח תמורה כלשהי בתמורה לדחיית תשלום הריבית כלפיהם, כשאת הסיבה לכך ניתן לתלות בעובדה שמחזיקי האג"ח הביאו את הדחייה על עצמם וביוזמתם.

בשעה שמחזיקי האג"ח ונוחי דנקנר יחזיקו אצבעות שכל התנאים במסמך העקרונות יתממשו, נציגות מחזיקי האג"ח והנהלת אי.די.בי ינהלו משא ומתן לגיבוש הסדר חוב עד לסוף חודש אפריל 2013.

המשא ומתן ייפתח עם תנאים מוקדמים, שהבולט בהם הוא התחייבות של גנדן להשקיע באי.די.בי 60 מיליון שקל בתוך 30 יום ממועד החתימה על המתווה שיוסכם בין הצדדים, בנוסף להזרמה של לפחות 120 מיליון שקל, כאמור.

לכאורה, ניתן לראות בכך משום יתרון למחזיקי האג"ח בניהול המו"מ, יתרון המבטיח שבעל השליטה "יביא כסף מהבית".

אלא שבפועל, תנאי זה עלול להתברר כחרב פיפיות. התנאי שעל פיו בעל השליטה בחברה שנקלעת להסדר חוב צריך להביא כסף מהבית הוא עיקרון מבורך וחשוב. אולם ציון הסכום כבר בשלב הנוכחי מגביל את יכולת נציגות מחזיקי האג"ח לנהל משא ומתן ופוגע ביכולתה למקסם את התמורה לציבור המחזיקים. הרי ברור שמדובר בטיפה בים הן ביחס לחוב האבסולוטי של אי.די.בי למחזיקי האג"ח המסתכם ב־1.8 מיליארד שקל, והן לתרומתם של בעלי שליטה אחרים בהסדרים קודמים.

נוסף לכך, מחזיקי האג"ח הסכימו להכיר בכל הסכומים שהושקעו באי.די.בי על ידי בעלי השליטה בה החל מ־1 בספטמבר 2012 לצורך גיבוש הסדר החוב. זוהי "סוכרייה" שראוי לדון עליה עם נוחי דנקנר במהלך המו"מ ולא לתת אותה למפרע.