"שום נימוק כלכלי לא יכול להצדיק את המס המופחת על תגמול הבכירים. זה מטורף ולא הגיוני"

בסתיו 2010 עזב דוד אבנר את תפקידו כמנכ"ל פרטנר, אחרי שלוש שנים בתפקיד וחמש שנים בחברה, ורגע לפני הסערות הגדולות בתחום שהביאו שינויי רגולציה וכניסת המתחרים. אחרי שנתיים בצמרת שיאני השכר - מקום ראשון ב־2009 עם עלות שכר של 19.8 מיליון שקל ומקום שמיני ב־2010 עם 16.4 מיליון - אבנר יצא מהמשחק. המון זמן התפנה לו, והוא מצא איך למלא אותו. בקיץ שאחרי, באוגוסט 2011, הוא ניצל את הזמן הזה כדי לעקוב מקרוב אחרי המחאה החברתית ולבקר במאהל בשדרות רוטשילד בתל אביב.

"זאת היתה תופעה חברתית מדהימה, אי אפשר היה לא להיות שם", הוא מספר היום, בראיון ראשון זה שלוש שנים. "עברתי ברוטשילד כמה פעמים, ובאחת מהן, בעודי מטייל לאורך השדרה, עובר מקבוצה לקבוצה ומסתכל על האוהלים והפלקטים, ראיתי פתאום אותי. היה שם פלקט לבן עם התמונה שלי ושל עוד כמה בכירים, מנכ"ל סלקום אז עמוס שפירא ואחרים. על השלט נכתב משהו בנוסח 'גנבי ישראל'. ציירו אותי כטייקון ושודד".

כמעט שנה אחרי שעזב את פרטנר, אבנר הבין שהוא עדיין סמל לפערים שמגולמים בשכר הבכירים וכתובת לתסכול לנוכח יוקר המחיה, כולל מחירי הסלולר. "לא הופתעתי מהדימוי הזה. בסופו של דבר כולנו מתייגים אנשים, אין לנו דרך אחרת להתמצא בעולם. אני מקבל את העובדה שהדמות שלי נתפסת כמו באותו פלקט, 'דוד אבנר, טייקון תקשורת'".

ובכל זאת, איך הרגשת מול הכרזה הזאת?

"הסתכלתי בה ואז מסביב, תהיתי אם מישהו יזהה אותי. לא ראיתי שום גיליוטינה בסביבה. היה לי קצת חשק לדבר איתם, חשבתי שאוכל לשכנע. אחד או שניים מהאנשים שם זיהו אותי, אבל בדיעבד טוב שלא התפתח שם דיון. לך תסביר לכל אחד מניין באת, מה הרקע שלך ובעיקר מה הדעות שלך".

על מה רצית לדבר עם יושבי האוהלים? במה ואיך חשבת לשכנע אותם?

"רציתי לעזור להם להמיר את האנרגיה החיובית ליעדים ברורים בשפה כלכלית ברורה. רציתי לייעץ להם עם מי להיפגש ומה לעשות. בקיצור, בדמיוני כבר ניהלתי להם את העסק. עמדתי במעגלי המתווכחים שנוצרו שם, בעיקר באזור שקרוב להבימה, והיה ברור לי שצריך למקד את הדרישות ולהציב יעדים לתנועה הזאת. היה שם כל מי שיש לו כאב כלשהו, זה הפך לערב רב של מצוקות שממגנטות לתוכן כל קושי אמיתי או מדומה שקיים בחברה. חוסר המיקוד והיעדר מנהיגות חיסלו את האפקטיביות של המחאה הזאת".

אף שהסתובב ברוטשילד ושהוא מתאר איך שמע את המצוקות, אבנר סבור ש"זו היתה מחאה של העשירונים הגבוהים. של אנשים שמשתכרים 12 עד 35 אלף שקל בחודש. אני מזדהה מאוד עם נקודות מרכזיות שעלו במחאה: צריך ואפשר להוזיל את הדיור בפריפריה ובמה שנבנה על אדמות מדינה, חייבים להוזיל את שכר הלימוד או לתת הלוואות נוחות. אבל יש לי בעיה כשמישהו מתעקש לגור בתל אביב ומדבר על צדק חברתי. כאילו הקושי הכלכלי לגור במקום הכי יקר בארץ הוא אי צדק חברתי".

לא פשוט לשמוע את הטענה שזו היתה מחאה של עשירונים גבוהים ממי שהיה שיאן השכר, עם סכומים שלמוחים נראו פנטסטיים.

"הרכיב הקבוע בשכר שלי לא היה פנטסטי. החלק המשתנה, זה שתלוי במדדי הצלחה, הוא זה שיצר הכנסה גבוהה, וזה בסדר גמור. הבעיה היא בצד של המיסוי. הממשלה היא זו שצריכה לדאוג לשוויוניות, אבל שיטת המיסוי הקיימת מיטיבה עם בעלי שכר גבוה. אני חושב שהתיקון לכיוון שוויוני יותר צריך ללכת דרך המס, לגבות מס גבוה יותר על הכנסות גבוהות".

אבנר (מימין) ובן דב במסיבת העיתונאים עם כניסתו של בן דב לחברה. "הדומיננטיות שלו לא התאימה לי" צילום: אוראל כהן

אבנר מדבר בלהט מפתיע כשהוא מתחיל להסביר למה אסור לגעת בשכר אבל צריך להתחיל לנגוס ממנו יותר מס. "לא הייתי מגביל את בעל השליטה בנוגע לשאלה כמה שכר לתת. לגיטימי להניע את המנהלים להתאמץ דרך השכר. מהצד השני צריך לבוא מס הכנסה ולומר: סליחה, אתה משתכר מיליון שקל בשנה? שלם 70% מס. אתה מקבל תגמול הוני דוגמת אופציות ומניות? שלם 50% ולא 25%. אלה המקומות שבהם אנשים קיבלו את הסכומים הגדולים. המיסוי כאן הזוי לגמרי. אני לא מבין למה על רווח הוני, מה שמוכר כאופציות, משלמים רק 20% מס ומהשנה 25% ועל שכר 50%. זה פשוט לא ברור. הבוננזה הזאת בדמות מס מופחת שמחולקת למנהלים ואנשי הייטק מקוממת את מי שלא נהנה מהזכות הזאת, ולגמרי בצדק. שום נימוק כלכלי לא יכול להצדיק את זה. זה מטורף ולא הגיוני ומגדיל פערים ולא פרוגרסיבי, ופשוט רע ולא ראוי ולא נכון. זה כך גם לגבי מס החברות והרווחים הכלואים. אין תשובה מוסרית טובה לשאלה למה חברה עשירה ומצליחה משלמת מס נמוך מהמס שעובדיה משלמים, ועוד נעזרת בכל מיני הקלות ומפלטי מס ומתחמקת מרוב התשלום".

הטענה המקובלת, לפחות של הממשלה הנוכחית, היא שהגדלת מסים כאלה תביא לבריחת הון.

"חלק מההון אכן יחפש מקומות אחרים בעולם, ואין ספק שנפסיד השקעות מסוימות. מי שאומר אחרת מטעה את הציבור. לכן הטיפול בנושא צריך להיות זהיר ומחושב, וזה המחיר שצריך להיות מוכנים לשלם כדי לקבל חברה שוויונית יותר. מס החברות לעולם לא יהיה בגובה של מס על עבודה, אבל הוא צריך להיות גבוה יותר. הצמיחה חשובה מאוד, הרצון להצטרף לעשר המדינות עם התמ"ג הגבוה בעולם הוא מטרה נכונה - אבל הקצב בדרך הזאת צריך להיות נתון גם לשיקולים חברתיים. שוויון זה מוצר שצריך, ושווה, לשלם בעבורו. הוא נושא תשואה לטווח ארוך - כמו ההשקעה בחינוך, שנושאת פירות רק כעבור עשרות שנים, ועדיין יש הסכמה שזאת השקעה חיונית".

בתוך שבע שנים חברות סלולר ייעלמו והמחירים יעלו

מאז עזב את פרטנר, אבנר (61) מנהל חיים בקצב אחר. מאז יולי 2011 הוא דירקטור בבנק לאומי, אבל הוא בעיקר רץ, מטיס מטוסים קלים ולומד. אחרי תואר ראשון במתמטיקה ובפילוסופיה ותואר שני במינהל עסקים, בשנתיים האחרונות הוא שוקד על תואר שני במסגרת מכון כהן לחקר ההיסטוריה והפילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל אביב. "אני ממש סטודנט", הוא אומר כשאנחנו נפגשים בבית קפה ברמת אביב, קרוב לאוניברסיטה, "יש לי בתיק קלסר עם סיכומי שיעור, יצאתי עכשיו מסמינר על אבולוציה של זיכרון ודמיון אצל פרופ' חווה יבלונקה. אני עושה מבחנים, כותב עבודות סמינריוניות, מגיש רפרטים, לומד בשבתות. יושב עם סטודנטים בני 30-25, קורא את כל המאמרים, הולך למתרגל בן 26 כשצריך לברר דברים". ולא, הם לא מזהים אותו, "אבל כשאני עובר ליד בית הספר למינהל עסקים, נראה לי שהם כן".

בזכות המרחק הנינוח שלקח מצמרת המשק, בזכות ההחלטה המודעת לא להילחם על התפקידים הבאים, נקודת המבט של אבנר מרעננת, וראוי לשמוע אותה. הוא לא איבד עניין - הוא עוקב אחרי שוק ההון ושוק התקשורת באותו להט שעקב אחרי המחאה החברתית, והוא מדבר עליהם באותו להט מפוכח. אבל בניגוד לעמדה המקורית יחסית שלו בסוגיית המסים, בכל הנוגע לשוק התקשורת הוא מציג עמדות ממסדיות מאוד. אחרי שנתיים סוערות של רגולציה מתהדקת, דמי קישוריות שנחתכו וכניסת שתי מתחרות חדשות ומפעילים וירטואליים, אבנר עדיין משוכנע שאין כאן שום מהפכה; גם אם המחירים יורדים, הציבור בסופו של דבר ישלם יותר.

מיכאל גולן, בעלי גולן טלקום. "נכנסו לסיטואציה טיפשית" צילום: יובל חן

"יש עכשיו מסלולים של 49 שקל לחודש, אבל זאת אחיזת עיניים", הוא טוען. "זה לחצי שנה עם התחייבות לשנה, וכשעושים את הממוצע השנתי הסכום הרבה יותר גבוה ומתקרב למה שכבר היה בפועל, כך שההוזלה לא דרמטית. וזה עדיין זול מדי, זול כל כך שזה לא כלכלי. אין קיום לחברה שאלה המחירים שלה. ברור שמדובר בניסיון נואש להעביר לקוחות, כי בהסכם של החברות החדשות כתוב שאם לא ישיגו נתח שוק של 7% בתוך חמש שנים משרד התקשורת יחלט את הערבות שלהן בהתאם למספר הלקוחות. כך שכרגע זה לא משנה להן אם זה כלכלי או לא, הן פשוט מנסות להימנע מחילוט כזה שיעלה להן מאות מיליוני שקלים (גולן הפקידו ערבות של 350 מיליון שקל, ו־HOT מובייל כ־700 מיליון - דב"נ). הן יכולות אפילו לקחת לקוחות בחינם, אבל זאת לא כלכלה. זאת סיטואציה טיפשית שהן נכנסו לתוכה לפני שנתיים כשהשתתפו במכרז עם תנאים לא הגיוניים ולא כלכליים. במחירים שהן מציעות אין להן עתיד. כך גם המפעילים הווירטואליים - הם לא חברות בעלות ערך מוסף. קניית דקות מחברת תקשורת ומכירתן ללקוח - אין בזה ערך מוסף גדול כשהמחירים יורדים".

מיכאל גולן מגולן טלקום טוען שאפשר למכור חבילה רזה משמעותית מזו שמכרו לנו עד היום שעדיין תהיה כלכלית.

"ימים יגידו. אין מחירים כאלה בעולם המערבי, וגולן לא המציא שום פיתוח טכנולוגי או ניהולי חדש. הם בונים על זה שלקוחות שיעברו אליהם יספגו את עליית המחיר בעוד חצי שנה או שנה ושהם ישרדו בזכות עליות מחיר עתידיות. אבל ישראל סובלת מחסרון הגודל - חברות בעולם יכולות להתייעל בזכות גודלן, יש להן 60 מיליון מנויים, לא 3 מיליון כמו בחברה גדולה כאן. כך שבלי היתרון הזה, לא נראה לי שנוכל להיות זולים מהחברות האמריקאיות. אנחנו לא זולים מהן במזון, בטקסטיל, באלקטרוניקה או בדיור, למה שנהיה זולים יותר בסלולר?".

עובדתית, המחירים ירדו.

"בעבר פעלנו במודל עסקי של שפע. ישראל נהנתה מתשתית תקשורת סופר־מתקדמת עם שירות מעולה, כל החברות התחרו בפינוק הלקוח, והעלות חזרה בחלקה אל הלקוחות. חלק מההוזלה היום הוא תוצר של הורדת רמת השירות. ייתכן שקודם לכן היה שירות יתר, אבל זה עדיף על שירות עלוב. אני סבור שהיתה צריכה להיות רפורמה בשוק הזה, אבל אחרת, כזו שגורמת לציבור יותר תועלת ולא יותר נזק, כמו היום. ולנזק הזה אין מודעות. אז המחיר ירד, אבל שוב, זו אחיזת עיניים. הרי בעצם פיצלו את החשבון לשניים: בעבר קיבלת מכשיר חדש כל שנה וחצי־שנתיים, שעלה לך 3,000-2,500 שקל.

עכשיו את פשוט משלמת על זה בחשבון נפרד. תוסיפי לזה את הורדת רמת השירות, שגם הוא שווה כמה עשרות שקלים בחודש, את הירידה המדאיגה ברמה הטכנולוגית של הרשתות ואת הנזק הכלכלי הכללי: הרגולציה הובילה להשמדת ערך ענקית. מיליארדים נמחקו מהחסכונות וההשקעות של הציבור, כעשרת אלפים משרות הלכו לאיבוד. הלקוח רואה חשבון נמוך יותר, והוא מאוד מרוצה מהאשליה הזאת. אבל הוא שבע רצון לטווח הקצר, אפילו לא לטווח הבינוני, בגלל רמת השירות והטכנולוגיה.

"ובמחירים האלה אי אפשר לקיים חברה, בתוך כמה שנים זה יקרוס, המחירים יעלו ולפחות אחת החברות החדשות, גולן טלקום או HOT מובייל, תיעלם. להערכתי בעוד שבע שנים יישארו בשוק ארבע חברות, בהן שלוש הוותיקות. במדינה של פחות מ־8 מיליון תושבים אין מקום ליותר".

כחלון לא משהו, אני נלחמתי אבל יצאנו אימפוטנטים

מבחוץ, אבנר מסתכל על השינוי בשוק ומרשה לעצמו לדבר שלא מתוך פוזיציה ולהפיק לקחים שהוא לא יידרש לשלם עליהם מחירים. העיקרי שבהם, הוא אומר, הוא ש"צרכנות יכולה להיות טובה רק אם הכלכלה טובה. כי בסוף כלכלה רעועה חוזרת אל הצרכן. רפורמה שמורידה באופן מלאכותי מחירים מורידה קצת את יוקר המחיה אבל לא מחזיקה מים בטווח הבינוני והארוך, ובדרך פוגעת במקומות עבודה, בחברות ההייטק המלוות שיקבלו פחות השקעות לפיתוחים חדשים, ברשתות.

שלטים נגד בכירי המשק במאהל המחאה בשדרות רוטשילד, 2011. "ציירו אותי כטייקון ושודד. לא הופתעתי" צילום: עמית שעל

"ומבחינת הרגולציה, מה שכן אפשר לעשות, ושהצעתי למשרד התקשורת, זה רגולציה מרצון - שהחברות, בפיקוח משרד התקשורת והממונה על הגבלים עסקיים, יסכימו על שקיפות ויפסיקו את השימוש בכל ההצעות המסובכות ללקוחות. הצעתי לשר התקשורת הקודם אריאל אטיאס לדון בשני נושאים שכואבים לציבור ושכולם ירוויחו מהם: איחוד רשתות, שיאפשר לשתי חברות להשתמש באותה רשת כך שיהיו פחות אנטנות, ופישוט התוכנית והחשבונית. זה מחייב תיאום בין החברות וזה לטובת הציבור, אבל כשהעליתי את הרעיונות האלה גלגלו אותי מכל המדרגות. יש מהלכים שכחברה אתה יכול לנסות להכתיב, אבל אם חברה אחת תקום ותלך נגד כל השוק היא תפסיד לקוחות, וזה סיכון שאי אפשר לקחת".

ומה עם השינוי שעשה הרגולטור באופן החישוב של משך השיחות?

"בעיניי זו היתה מהפכה יותר גדולה מזו שהוביל משה כחלון, שפתח את השוק לתחרות. עברנו משיטת מנייה של 12 שניות לצורך חיוב לחיוב לפי שניות. השר אטיאס הוביל את זה, זה נראה לו יותר הוגן. הרי 50% מהשיחות זה 'הגעתי' וניתוק. כשמחיר שנייה הוא אגורה זה שינוי דרסטי יותר מהוזלת דמי הקישוריות. אנחנו כחברות התמודדנו עם זה, חלק מההפסד ספגנו ובחלק התייעלנו. לגבי המהפכה שכחלון הוביל, הייתי מנהל את זה בהדרגה, בדרך בריאה יותר שלא תכרות את הענף שעליו אנחנו יושבים".

חברות הסלולר עצמן לא תרמו לעוינות נגדן ולצעדים החדים של הרגולטור?

"תרמנו לכך בכמה נושאים. למשל קנס היציאה. שנאתי את זה, והייתי האחרון בשוק להשתמש באמצעי הזה. רק כשנוכחתי ששתי המתחרות מכות בי בכלי הזה נאלצתי לאמץ אותו. כמנכ"ל אתה מחויב בראש ובראשונה לפעול לטובת החברה והמשקיעים, אבל ב־2007 פניתי לאטיאס והצעתי לכפות על שלוש החברות לבטל את חסמי היציאה. משרד התקשורת התנגד לעניין! אף פעם לא הבנתי למה, ה'מומחים' של השר שכנעו אותו שאין בעיה כזו או שאין אפשרות לתקן את זה. ובסופו של דבר ביטול קנס היציאה הוא שגרם, יותר מכל שינוי אחר, לתחרות בשוק. אז על הורדת דמי הקישוריות בשיחות בין רשתות שונות עשו הון פוליטי מטורף, אבל את ההבדל עשו קנסות היציאה.

"עניין אחר הוא הסיבוך של החשבונית, שלי בעצמי היה קשה לקרוא. זה לא נעשה במזיד, זה תוצר של התחרות. חברות שונות הציעו מסלולים ממוקדים ללקוחות שונים, תעריפים שונים בשעות שונות וכן הלאה, ואנשי השיווק דרשו מאנשי המחשוב לייצר פילוחים בהתאם. מרוב התחכמויות נולדו תוכניות בילינג בלתי אפשריות וחשבוניות שאין סיכוי בעולם להבין. הייתי מודע לבעיה וניסיתי כמה פעמים לשנות את המצב, אמרתי נלך לחבילת 'הכל כלול'. ניסינו לשכנע את הציבור לעבור לשיטה של חבילות. אבל הציבור לא אהב את המוצר הזה, כשלנו עם חבילות שלוש פעמים ברעש גדול. ממש השקנו מוצרים כאלה שוב ושוב תוך השקעה פרסומית כבדה, וזה נכשל. אז כאן החטא שלנו לא היה בכוונה רעה אלא בחוסר יכולת לשנות את חוסר השקיפות. חטאנו באימפוטנציה".

בן דב בעלים דומיננטי מאוד, יותר משצריך. לי זה לא התאים

אבנר, אם כן, ידע מה הוא רוצה לעשות בפרטנר. רק שמבחינתו לא תמיד היו לו פרטנרים לזה - בציבור, בין הרגולטורים, וגם בתוך החברה, כשאילן בן־דב נכנס לתמונה. טיב היחסים בין הבעלים הצבעוני שגם מינה עצמו ליו"ר לבין המנכ"ל שהיה שם קודם היה תעלומה עוד בזמן העבודה המשותפת, שהתעצמה עם פרישתו של אבנר, שנה לאחר כניסת בן־דב.

אבנר השבוע, בחצר ביתו בנופית. "עושה תואר שני, דירקטור בלאומי, חי חיי דבש" צילום: אבישג שאר-ישוב

אבנר, שצמח כמנהל באלביט, צים, שטראוס ואמדוקס, הגיע לפרטנר ב־2005, כשהחברה היתה בבעלות חברת האחזקות ההונג־קונגית האצ'יסון טלקום. החברה תחת אבנר הציגה תוצאות מצוינות: ב־2005 עמד הרווח הנקי שלה על 355 מיליון שקל, וב־2009 טיפס ל־1.1 מיליארד - רווחי עתק שלבו את השנאה הציבורית לחברות הסלולר. השוק גאה באותן שנים, והיו שטענו שבשוק כזה לא צריך להתאמץ כדי להציג ביצועים טובים. אבל חלק מהקרדיט נזקף גם לזכות המנכ"ל החדש: בדירוג המנהלים המובילים במשק של "כלכליסט" מפברואר 2009, שהתבסס על הערכות אנליסטים, הוא הגיע למקום השני. בן־דב, עד אז מי שסיפק לפרטנר את מכשירי הטלפון של סמסונג, הגיע לחברה באוקטובר אותה שנה, כשקנה את השליטה בה. שנה אחר כך, אבנר פרש. קוד הנימוס המקובל ארז את הפרישה בפרגונים הדדיים של המנכ"ל והבעלים, אבל לכולם היה ברור שהסיפור מורכב יותר.

היחסים ביניהם טובים היום, אומר אבנר, אבל התמונה נהפכת למורכבת יותר כשהוא חוזר אחורה. "נפגשתי עם בן־דב לפני כחצי שנה, בזמן המשא ומתן למכירה חזרה להאצ'יסון, ואמרתי לו שלדעתי זה הסדר מצוין. אין שום סתירה בין הבחירה לא לעבוד יחד ליחסים טובים, יש לי גם חברים טובים שלא הייתי רוצה לעבוד איתם".

מה זה אומר על היחסים ביניכם בזמן העבודה המשותפת?

"אני אדם עצמאי. מי שניהלה אותי לפני כן היתה האצ'יסון, והם, ברגע שמאמינים בך, ביושרה ובביצועים, נותנים גיבוי טוטאלי. תנהג כפי שאתה מבין - לא רוצים לשמוע ממך, פרט לטלפון או פגישה במינון של נניח אחת לחודש. להבדיל, יש הרבה מנכ"לים שטייקון יושב להם על הצוואר. כשאילן נכנס לחברה הודעתי לו שאני רוצה לעזוב בתוך שנה־שנתיים. משכנו את זה שנה כדי לעשות את זה מסודר. אם היינו רוצים להמשיך לעבוד יחד זה היה יכול לעבוד רק אם הוא היה לוקח לעצמו משרדים בעזריאלי ומתחייב לצפות אותם מבחוץ בעופרת, לתת לי לנהל בלי להיכנס, רק להתעדכן מפעם לפעם. והיה ברור לי מההתחלה שזה לא יכול להתקיים".

איך נראתה הדומיננטיות הזאת של בן־דב?

"כשהוא רק נכנס לחברה היה לו צורך נפשי עז להיות מאוד מאוד מעורב - כי הוא בעל השליטה, כי זה מאוד מעניין אותו וכי הוא חשב שהוא יכול להביא ערך מוסף. בתחומים מסוימים, בעיקר במה שקשור לנושא הטלפונים שהוא הכיר מסאני, מפיצת סמסונג, הוא אכן הביא ערך מוסף. אבל הוא רצה להיות מעורב בתחומים רבים אחרים, יותר מרוב בעלי השליטה בארץ ולדעתי יותר ממה שהיה נחוץ. זאת זכות של בעל השליטה שממנה את עצמו להיות יו"ר, הרי רמת המעורבות לא מוגדרת בחוק אלא משתנה על פי נטיית הלב ותפיסתו העסקית של הבעלים.

סבן, הבעלים החדש של פרטנר. "צופה שהוא יהיה מעורב פחות" צילום: ראלף אלסוונג

"על סקאלה של מעורבות בין 0 ל־10, לדעתי המידה הנכונה היא 5.5 או 6, וגם על הסקאלה הזאת יש תנועה לפי הסיטואציה. אם זה מנכ"ל חדש, יו"ר דומיננטי ובקיא יכול להתאים ולשחרר את החבל לאורך השנים, ואם זה מנכ"ל מנוסה יותר מהיו"ר זה אחרת. האצ'יסון היו באזור 4.5. לפעמים רציתי שהם יהיו מעורבים יותר, ביקשתי מהם יותר תמיכה בקבלת החלטות, אבל בסך הכל זה גם ביטוי לאמון.

"ועל הסקאלה הזאת, אילן היה באזור 9.5. לא לכל אחד זה מתאים. בסוף יש פה בני אדם וצריך שזה יתאים להם. לי מעורבות כזו גדולה, אחרי עצמאות כל כך מוחלטת, לא התאימה. ממש לא אסון. מהרגע שהנושא הובהר לא היתה עוד מחלוקת, ואילן ואני נשארנו ידידים".

איך המעורבות שלו השפיעה על החברה, מהתפקוד היומיומי ועד הביצועים?

"על הביצועים זה לא השפיע, ולראיה התוצאות של 2010, שהיו הטובות בתולדות פרטנר. אבל הייתי צריך להשקיע הרבה אנרגיה בהצבת גבולות, והיה לי ברור שלא ארצה להמשיך במתכונת הזאת. מה גם שהגעתי בלאו הכי לזמן שהקצבתי לעצמי מראש מבחינת התכנון האישי שלי - חמש שנים זו קדנציה נכונה, ודומה למה שעשיתי בתפקידים שלי באמדוקס וכמנכ"ל מחלבת שטראוס. זה פרק זמן נכון לתפקיד".

וחוץ מזה, עזבת רגע לפני הסערות הגדולות בענף וצניחת החברה. הרווח הנקי של פרטנר נחתך מ־2010 ב־64%, מ־1.2 מיליארד שקל ל־449 מיליון השנה, לפי תחזיות האנליסטים. מזל שיצאת בזמן.

"מה פתאום. השוק מאוד מעניין, ולא זו הסיבה שיצאתי. הרווחיות נמוכה יותר, אז מה? זה עושה את תפקיד המנכ"ל פחות מעניין? גם העובדה שהשוק קשה לא הפכה את התפקיד לתפקיד לא טוב. אני לא חושב שלנהל בתנאים קשים זה פחות מעניין, ואם היה בא אליי חבר שקיבל הצעה לנהל את פרטנר הייתי ממליץ לו באופן חד־משמעי לקבל את התפקיד".

ואיך אתה צופה שתיראה המעורבות של חיים סבן, הבעלים החדש של פרטנר?

"אני מניח שהיא תהיה נמוכה יותר מזו של אילן בתחילת דרכו. זה כמובן יתרון למנכ"ל, וגם לא נראה שיש בכך צורך, החברה (תחת המנכ"ל הנוכחי חיים רומנו) התאימה את עצמה היטב למצב השוק החדש".

אחרי שנכשל המשא ומתן על מכירת פרטנר חזרה להאצ'יסון, ולנוכח הקשיים בחברות השונות שלו, המכירה לסבן הוגדרה כ"נס פך השמן" של בן־דב. גם אתה סבור כך?

"זה קודם כל נס פך השמן של המשקיעים, של בעלי האג"ח, שהפגיעה בהם תהיה מצומצמת יותר, כרגע נראה שבלי תספורת. מישהו מאוד התאמץ לעשות את זה ומגיע לו קרדיט על זה. אני חושב שגם לאילן זה הפתרון הטוב ביותר האפשרי אף שזה לא שולף אותו מכל הצרות שלו, יש לו עוד אתגרים גדולים בסקיילקס, אבל בצוק העתים זה הפתרון הטוב ביותר שאפשר היה לחשוב עליו. גם לפרטנר עצמה זה טוב, נכנס משקיע אסטרטגי ורציני שמכיר את ישראל ואת תחום התקשורת, וזה טוב גם ללקוחות".

המוסדיים והרגולטור ראויים לביקורת הרבה לפני בעלי ההון

אבנר מרוחק מהמעגלים האנושיים שעליהם הוא מדבר. הוא לא מכיר את סבן, לא מסתובב עם בן־דב, נמנע מאירועים. "לא רציתי ולא הפכתי לחלק מהמילייה החברתי של עשירי ישראל", הוא אומר. "חבריי הקרובים אינם בהכרח אמידים, אלה אותם חברים שהיו לי מאז ומעולם".

הוא גדל בחיפה, בן למנהל חשבונות ולעובדת סוציאלית "סוציאליסטים, שמבחינתם מנהלים ובעלי הון היו בתחתית סולם החשיבות, ובראש היו מדענים ואנשי רוח", וחי היום ליד קריית טבעון, ביישוב נופית, שהוא היה שותף להקמתו בסוף שנות השמונים ("לא היה לי מספיק כסף לקנות דירה בחיפה. קיבלנו את הקרקע כמעט בחינם, אף אחד לא רצה לבוא לשם"). הוא נשוי ליהודית, מורה לערבית, ואב ליובל (34), מהנדס אלקטרוניקה, לסמדר (29), מורה למחול, ולנעה (27), כלכלנית. על שמם קרויה החברה הפרטית שלו, נס"י אבנר, שמשמשת אותו לייעוץ.

ולמרות החיים מחוץ למילייה, השכר שלו כאמור משך אש. אחרי שיצא מהמשחק ראה את האש הזאת שורפת את התדמית הציבורית של אילן בן־דב, שתפר תספורות לאג"ח ובמקביל תכנן לבנות בית פאר. "אני חושב שהתדמית שלו נפגעה בעיקר בגלל ההתנהלות מול משרד התקשורת, העימות החזיתי עם הרגולטור בעניין הקישוריות, שבו בנושא לא מהותי התנהל דיון עם הרבה רעש ואמוציות, וגם הנושא של המינוף הגבוה שלו לא תרם לתדמית".

זה היה חלק מהגל הגואה של ביקורת ציבורית נגד בעלי הון ומנהלים מתעשרים.

"לבעלי ההון יש תרומה עצומה לכלכלה, הם חיוניים למשק וממש לא צריכים להיות הראשונים בתור לביקורת. לבקר רק אותם זה פופוליזם זול ומתלהם. בעניין המנהלים, כל מנהל בעצמו ראוי לביקורת עניינית, לא כזו שמקורה בקנאה ושנאה. לפני כמה עשרות שנים כל בני דורי עמדו על אותו קו פתיחה בערך ויצאו למירוץ הכלכלי, היו כאלה שהצליחו מאוד והיו שהצליחו פחות. לא היו לי או למנהלים אחרים נתוני פתיחה טובים יותר מאחרים, אבל זה התגלגל — בזכות השקעה, מאמץ, אולי גם כישרון ובטח גם קצת מזל - שיחקנו בהוגנות מלאה, על פי כללי המשחק, ויצא שעשינו את זה, ופתאום נהפכנו לברונים וטייקונים.

"לכן את הביקורת צריך להפנות קודם כל למקומות אחרים. למשל בעניין התספורות. מישהו הכריח את המוסדיים לקנות את האג"חים האלה? אלה שאפשרו מינוף כל כך מטורף ושיחקו באופן חסר אחריות ומסוכן עם כספי הפנסיה שלנו הם הראויים לעיקר הביקורת, ואין מקום להתחיל לבוא בטענות לכל העולם כשהסיכון שנלווה לתשואה הגבוהה שהם חיפשו מתממש. גם הרגולטור ראוי לביקורת קשה ביותר. בניהול כספי פנסיה צריך הרבה מאוד רגולציה, צריך עודף זהירות. הרגולטור לא מפקח כראוי, ומאפשר למוסדיים לקנות אג"ח. והמוסדיים הם חתולים שטיבם לגנוב שמנת, אין לי ציפייה מהם. יש להם אותן תאוות, ומי שצריך למנוע את התאוות הללו זה הרגולטור. עליו אמרו הרומאים 'מי ישמור על השומרים?'. רק אחרי שני אלה אפשר לשאול אם מי שמינף את עצמו לדעת פעל בהוגנות. גם לי יש ביקורת על ההתנהלות של נוחי דנקנר, יצחק תשובה ויוסי מימן, אבל לא מוגזמת".

ובכל זאת, כשמדובר בכספי פנסיה, מצופה מהטייקונים שיכניסו את היד לכיס.

"זו ציפייה לא מוצדקת. אחת ההמצאות הגדולות היא החברה בע"מ. אם בכל פעם שהחברה ניזוקה יכניסו יד לכיס האישי - זה סיכון גדול מדי. ובכל זאת, רבים מהטייקונים שלחו יד לכיס, מי יותר ומי פחות. בסופו של דבר מי שאחראי למינוף המטורף הוא מי שקנה את האג"ח".

ומה לגבי הריכוזיות במשק?

"היא קיבלה משקל יתר שמסמן דמויות והופך אותן למושא לשנאה. הריכוזיות זאת לא ה־מחלה כאן, המצב בישראל דומה למצב במדינות מתוקנות אחרות, והמשפחות הבולטות מתחלפות כל 20-10 שנה. אז אכן ראוי לטפל בפירמידות, ואפשר לעשות את זה בקלות רבה. די בכך שיוטל מס של 5% על דיבידנד שעולה במעלה הפירמידה וכל הסיפור נגמר. זה אמנם מס כפול על רווחים, אבל גם מע"מ זה מס על כסף שכבר שילם מס. בקיצור, המתקפה על הריכוזיות היא מהומה גדולה שתוקפת את הטפל. כל יתרונה הוא בכך שכמה פוליטיקאים נהנים ממנה כי יש דמויות אנושיות שאפשר להשניא, ולהינשא על כנפי השנאה הזאת".

אתה שוקל להיכנס לפוליטיקה? או שאתה רוצה לחזור לניהול?

"אני לא רוצה להיות מנכ"ל של חברה מסחרית גדולה, וזה עמד במבחן ההצעות. סירבתי לתפקידים שחשבתי שיהיה לי קשה לסרב להם. אז גם אם אוכל לעשות כמה מיליונים בשנה, אני מוכן לוותר על כך בלי כאב בכלל ולהמשיך בחיי הדבש שיש לי היום. אני לומד, אני דירקטור בבנק לאומי, וזה מעניין מאוד, ואולי אוסיף עוד פעילות כדירקטור או יו"ר, לא כמנכ"ל. מבחינת פוליטיקה, קיימת אצלי תשוקה לעשייה במרחב הציבורי, לפעול לטובת המדינה. זה נשמע פלצני, אבל אני ציוני אדוק, והניסיון העסקי שלי רלבנטי גם למרחב הציבורי. אז אני לא יודע אם התחום הפוליטי הוא הזירה הטבעית לי - אני לא יודע להיות עממי, לשחק הסתחבקות. אבל אני חושב שאני יכול להחזיק בתפקיד מקצועי שלא מחייב הזדהות פוליטית, ממעורבות בחברה ממשלתית משמעותית דרך פרויקטים לאומיים ועד ניהול משרד ממשלתי משמעותי. איני זקוק לזה כהכנסה, ויש לי מה לתרום. אלה הפוליטיקאים שצריכים להתגבר על הדימוי של המנהל/ חצי טייקון ולהיות מסוגלים למנות אדם כזה וגם לעמוד בביקורת".