האם לשמור לסוף את מה שהכי טעים?
פרופסור יקר, בוא נגיד שאתה נורא רעב ומחליט לאכול שני כריכים. אחד טעים ביותר והשני פחות טעים. באיזה כריך עדיף להתחיל? פבלו
פבלו היקר,
אחד מחבריי לאוניברסיטה התחיל להביא ילדים שנים לפני שמישהו מאיתנו בכלל חשב על ילדים, והוא אהב לתת לנו את העצה הבאה (לרוב בלי שמישהו ביקש ממנו): "תחשוב על האופן שבו אתה אוהב לאכול", הוא היה אומר, "יש אנשים שאוהבים לאכול אוכל סביר שלוש פעמים ביום, בעוד שאחרים מעדיפים לחסוך את הכסף שלהם ורוב הזמן לאכול אוכל בינוני, כדי שיוכלו פעם בכמה זמן ליהנות מארוחה מדהימה. אם אתה שייך לסוג השני, תתחיל לעשות ילדים, כי חיים עם ילדים הם לרוב לא כל כך מהנים, אבל מפעם לפעם הילדים מביאים אושר לא יתואר. אם אתה מהסוג הראשון, כדאי לך לחשוב טוב אם בכלל אתה רוצה ילדים".
"רעב הוא הרוטב הטעים בעולם" צילום: שאטרסטוק
אז אני לא בטוח אם המשל הזה יכול לשמש כעצה טובה אם כן או לא לעשות ילדים, אבל בכל מה שקשור לאוכל הוא דווקא
עובד מעולה. בתור ניסוי מחשבה, הדילמה הזאת מעלה את השאלה אם בכל חוויה נתונה אתה מעדיף להתמקד בלהפיק כמה שיותר עונג שאפשר, או אם אתה מעדיף לשמור על ממוצע בטוח. לפי האפשרות הראשונה, עדיף שתאכל קודם את הכריך הטעים יותר, כך שרמת העונג הראשונית שלך תנבע מהשילוב בין הרעב שלך והאיכות המעולה של הכריך (כפי שסרוואנטס כתב ב"דון קיחוטה": "רעב הוא הרוטב הטעים בעולם"). מובן שבמקרה זה אתה למעשה תקריב את העונג שתחווה בסוף הארוחה, שבה גם לא תהיה רעב וגם תאכל כריך פחות טעים. מצד שני, אם אתה מעוניין בחוויה עקבית, עדיף לך להתחיל מהכריך הפחות טעים. לפי השיטה הזאת, העונג הראשוני יהיה נמוך יותר, אבל לא תהיה צניחה בסוף החוויה. הכל יהיה פחות או יותר טוב.
אישית, אני מעדיף להתרכז בחלק המענג ביותר של החוויה ולהתחיל מהכריך הטעים, ובכך להתעלם מהתובנה העממית "שמרו את הטוב לסוף". בצורה זו אני גם ככל הנראה אהיה פחות רעב עד שיגיע תורו של הכריך הפחות טעים, ואז כנראה גם לא אוכל את כולו. זה טוב לשמירת ההנאה, וגם לבריאות זה לא מזיק.
