אין קליטה

גיל שרון יצא טמבל. אין דרך אחרת לנסח את זה. טמבל ניהולי מוחלט, אם להשתמש במינוחי MBA. מנהל שלא השכיל לראות מטר קדימה לאורך כל העימות עם עובדי פלאפון. נדיר לחזות בזמן אמיתי ברצף החלטות כה מביך שקיבל מנהל כה בכיר. בנסיבות הנוכחיות, המשל השחוק על הדייג שגם אכל את הדג המסריח, גם חטף מלקות וגם גורש לבסוף מהעיר מחמיא לשרון.

מאבק העובדים בפלאפון היה תהליך אטי, עם הרבה שלבים, שינויי אסטרטגיה ואסקלציות יזומות. מנהל חכם היה אמור לזהות כיצד הוא מתפתח והיכן ניתן לעצור אותו. אבל את ההתנהלות של שרון לכל אורך הדרך אפיין דווקא הנתק מהעובדים - אינפורמטיבי ורגשי. בראש ובראשונה התבטא הנתק בכך ששרון לא זיהה בזמן שהחברה שהוא מנהל לוהטת, שמשהו אמיתי מבעבע אצל העובדים. כמנכ"ל שרואה בהתאגדות איום, זו היתה הנקודה הראשונה שבה ניתן היה לבלום אותה. זה לא קרה. ואז, כשהשפריץ הראשון של להט העובדים כבר התיז כלפי מעלה, ההחלטה שקיבל שרון היתה להשיב מלחמה. אפשר להניח שהיא התקבלה בלי לדעת כמה עובדים כבר חתמו, כמה עובדים שלא חתמו מגבים אותם ומה מידת הנחישות שלהם. ועדיין, זו יכולה היתה להיחשב החלטה ניהולית לגיטימית, ובלבד שתהיה מלווה באסטרטגיית יציאה. במחשבה פרגמטית על מה שניתן להשיג ואיך להגיע לתוצאה הרצויה. גם זה לא קרה.

מנכ"ל פלאפון גיל שרון צילום: אוראל כהן

מכאן ההידרדרות היתה מוכתבת מראש, כמו גם התוצאה הסופית. השבת המלחמה גררה את ההסתדרות פנימה. משזו נכנסה, המאבק נהפך מעימות מקומי לבעל ממדים ארציים. ועד עובדי בזק, החברה־האם, הביע הזדהות והבהיר אגב כך לבעל הבית שאול אלוביץ' לאן העסק עלול להתפתח. עובדי רשות שדות התעופה "הביעו סולידריות", וכך כל אזרח למד על רצון עובדי פלאפון להתאגד, שלא לומר היה מוטרד מכך שהעיקשות של שרון עוד תפגע בחופשת החורף המתוכננת. הניסיון ליזום "הפגנות נגד אותנטיות" ולהתחנף לעובדים שלא הצטרפו לוועד רק יצר עוד אנטגוניזם בתוך החברה. כמה טמבל צריך להיות כדי לא להבין שגם אם עובד אינו שלם עם ההתאגדות, עדיין ארוכה הדרך עד שיתהדר בסמארטפון שקיבל מההנהלה - גאדג'ט שהאפליקציה הראשונה בו היא "אני משת"פ".

וכמובן, המהלך המבריק טקטית של לגרור את מכוניות העובדים דווקא כשאלה חנו בחניון ההסתדרות. כה מבריק, שניתן להשוות את הצלחתו רק לזו שנחלו היפנים בפרל הרבור. מפלה רגעית ומתוקשרת ליריב, שרק גורמת לו להתאחד נגדך במלוא הלהט בדרך לתבוסה אסטרטגית. שלא לדבר על כך שהפארסה הזו הכשירה את הקרקע בעבור בית הדין הארצי לעבודה להוציא תחת ידיו את אחד מפסקי הדין החריפים ביותר נגד מעסיקים. תשאלו מנהלים במשק מה הם חושבים היום על שרון, שמלחמת הראש בקיר שלו בעובדיו הפילה גם על ראשם שלהם מערכת נוקשה של "אל תעשה" מבית היוצר של נשיאת בין הדין נילי ארד.

אבל אנחנו לא בקורס ניהול. השאלה המעניינת אינה השגיאות שנעשו, אלא למה. למה שרון, מנהל מנוסה שנחשב לאסטרטג מבריק, אדם שמבין שיווק לעומק ויודע לנתח בעיות סבוכות, עשה את רצף השגיאות הזה. מה גרם לו להניח שכוח הוא הפתרון היחיד במקרה של פלאפון. התשובה של אגו נפוח, ניתוק רגשי ותחושת צדק פנימית אינה מספקת. כל אלה היו קיימים אצלו מאז שמונה למנכ"ל החברה לפני שבע שנים, והם לא הפריעו לו להצליח. להפך.

הטעות של שרון עמוקה הרבה יותר. בתמצית, מדובר באי־הפנמה של שינוי תודעתי דרמטי שחל בקרב עובדיו; לא בהיותם "עובדי פלאפון", אלא כחלק מהשתייכותם לקבוצה הרחבה של "אזרחים ישראלים". השינוי הזה הוא הנגזרת החשובה יותר של המחאה החברתית שהתפרצה בקיץ לפני שנה וחצי ושמאז מרבים בטעות להספידה. השינוי התודעתי הזה חי ובועט ומכוון את ההחלטות האישיות הרבה אחרי שביטויה המוחצן של המחאה גווע.

עובדי פלאפון בחרו לעמוד על זכותם להיות שותפים להכרעות הנוגעות לגורלם. הם רחוקים מלהיות המסכנים שבעובדים. תנאי עבודתם ושכרם יעוררו קנאה בקרב עובדי מגזרים אחרים. דווקא בגלל זה המקרה מעניין, וזו גם הסיבה ששרון לא היה מסוגל לקלוט אותו בכלים הניהוליים שרכש. עובדי פלאפון הפנימו את הלגיטימיות של עמידה על זכויות, גם כאשר כלל לא ודאי שהעמידה הזו - שהפעם התבטאה בחבירה להסתדרות - תוביל לשיפור מצבם. בעצם, מה שהם בחרו בו היה זכות ההתרסה. ההתרסה כלפי מעלה התבססה כזכות יסוד. תגובת־נגד אינסטינקטיבית מול הפגמים שבשיטה הנוכחית, עוד בטרם נמצא להם התיקון המוסכם.

העובדים, ועובדי פלאפון אינם חריגים, בוחרים כרגע במה שעשוי להיראות כתיקון להכעיס. אבל מה שנראה כאקט ילדותי הוא שלב מהותי בשינוי תפיסת העבודה וזכויות העובד. שינוי שהתחיל במהלך ילדותי כשלעצמו של הקמת אוהל בשדרה. התיקון המכעיס הזה הוא הצבעה ברורה על הכשלים שקיימים בתפיסה התאגידית הרווחת. על חוסר הנחת של מי שעובד קשה, מתקשה לכלכל את עצמו וחוזה מעליו בגיל־שרונים והשאול אלוביצ'ים של העולם מלקקים את הקצפת. יותר ויותר עובדים בוחרים בתיקון הזה, גם במחיר של פגיעה מסוימת בעצמם.

נגזרת נוספת של תהליך העומק החברתי הוא הפנמה של מגבלות הכוח. יצרנים, קמעונאים ואנשי שיווק הפנימו אותן. אפילו גיל שרון הפנים את מגבלות הכוח, ככל שהתייחסו ללקוחות פלאפון שאחראים לשורת הרווח. אלא שהוא לא השכיל להכיר בקיומן כלפי מטה, בתוך החברה שלו. הוא לא הבין שהלך הרוח הציבורי לא מאפשר כיום ניצחון כוחני על עובדים. אפילו בתי המשפט הפנימו את זה הרבה לפניו והוציאו תחת ידיהם פסקי דין שקרעו את גישתו לגזרים.

העיוורון של שרון אופייני למנהלים צעירים ואמביציוזיים. הם בנו קריירה של דהירה קדימה על גלגלי תפיסות הקפיטליזם שרכשו בפקולטות למינהל עסקים. בניגוד לאינטואיציה, קשה להם להפנים את השינוי יותר ממנהלים מבוגרים יותר, שהספיקו לגדול בתרבות תאגידית דורסנית פחות. דוגמה מובהקת היתה הדהירה בחודש שעבר של ניר גלעד ואמיר אלשטיין, מנכ"ל ויו"ר החברה לישראל, להספיק לאשר לעצמם חבילת תגמול מפלצתית רגע לפני כניסת חוק שכר הבכירים לתוקף. החוק הזה עצמו הוא תולדה של הלך הרוח החדש. ההתנגדות הציבורית למענקים של הצמד היא תולדה של הלך הרוח החדש. הנסיגה של אלשטיין היא תולדה של הלך הרוח החדש. וניתן להעריך שהחמיקה של ניר גלעד, אולי הנציג המתריס ביותר של התפיסה הישנה, היא האחרונה שלו בזמן הקרוב.

לפני כשבועיים נכחתי בהפגנה של עובדי פלאפון מול מרכז שירות של החברה בבני ברק. כמה עשרות מפגינים התגודדו מול הכניסה, הניפו שלטים ושרו שירי חנוכה מתריסים כמו "באנו חושך לגרש". בשלב כלשהו נפתחו הדלתות ולרגע היה נדמה שנציג החברה יוצא לשוחח עם המפגינים. אלא שבמקום זה הוצב רמקול גדול בפתח ואיש עם קול רועם בטרנינג אדידס החל לצעוק מבעדו נגד המפגינים. "בוקר טוב לכל השובתים", רעם קולו, "בוקר טוב לכל אלה שמונעים מאינטרסנטים, מההסתדרות, מגורם חיצוני". ההתחמשות ברמקול אימתני כדי להשיב למפגינים ב"הפגנת נגד" היתה עדות אחרונה לכך ששרון, חרף העובדה שטרם חגג 50, שייך בכל רמ"ח איבריו לעולם הישן. שבועיים אחר כך, העולם החדש הכריע אותו ללא תנאי.