נדחתה תביעתו של בכיר לשעבר בקומברס: "אופציות אינן רכיב שכר המזכה בפיצוי"

בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב דחה בשבוע שעבר את תביעתו של אורי ערד, בכיר לשעבר בקומברס, דחייה שהניבה מהפך בסכומים גבוהים למדי. ערד, באמצעות עו"ד אריאל שמר, תבע קרוב ל־10 מיליון שקל, בטענה שהנהלת קומברס התנכלה אליו ופיטרה אותו שלא כדין. בית הדין לעבודה קבע שהליך הפיטורים של ערד היה חוקי וחייב אותו לשלם לקומברס הוצאות משפט ושכר טרחה של 100 אלף שקל. את קומברס ייצגו עורכי הדין יורי נחושתן, רונית יפה ובינה בן שדה.

הבכיר לשעבר אורי ערד. ביה"ד לעבודה לא מטפל בני"ע צילום: יואב אלקובי

פסק דינו של השופט מיכאל שפיצר (כיום מנהל בתי המשפט) מתמקד בחוקיות הפיטורים ומנתח אותם בזיקה לרכיבי השכר שתבע ערד. בעניין זה, מעורר פסק הדין כמה סוגיות הראויות לתשומת לבם של מתכנני מדיניות התגמול בחברות, לנוכח חוק שכר הבכירים שנכנס לאחרונה לתוקף.

תקף לכל אורך החזית

אורי ערד, לשעבר גם מנכ"ל מלם מערכות מקבוצת מלם־תים, ניהל בקומברס את החטיבה לשירותי ערך מוסף. הוא פוטר בתחילת 2008. לטענתו, פיטוריו מקומברס נבעו ממניעים אישיים ובשל התנגדותו להליך הארגון מחדש שהוביל נשיא קומברס דאז אנדריי דהאן.

ערד תקף לכל אורך החזית: כתב התביעה שלו כלל דרישה לתשלום שכר, בונוסים, אופציות ומניות, והוא אף תבע "מצנח זהב" גדול שלטענתו מגיע לו בגלל העברת השליטה בחברה. בנוסף לפיצויי פיטורין ולזכויות סוציאליות שונות, דרש ערד פיצוי על אופציות של יותר מ־1.1 מיליון דולר.

עניין האופציות של ערד והדרישה לפיצוי בגינן נדון בין היתר גם בזיקתו לשערוריית הבקדייטינג שבה היתה מעורבת קומברס ב־2006. בקדייטינג (תארוך לאחור) הוא רישום כוזב של תאריך הענקת האופציות לבכירים, בהתאם לתאריך שבו מחיר המניה היה בשפל, כך שמימוש האופציות יניב למחזיקים בהן רווח מרבי. בשנת 2006 חשפה רשות ני"ע האמריקאית צירוף מקרים בלתי סביר של הקצאת אופציות למנהלים בקומברס בימים שבהם נסחרה מניית החברה בשפל. החקירה נגד החברה הובילה להליך הפרה שבסופו נגזרה על החברה סנקציה אזרחית – האופציות המוחזקות בידי עובדים נחסמו כך שלא ניתן היה לממשן מאז מרץ 2006 ועד 5 באוקטובר 2011.

ערד טען שהיעדר האפשרות לממש את מניותיו גרם לו הפסדים בנוגע לאופציות שכבר הוענקו לו ואינן ניתנות למימוש, וגם בנוגע לאופציות שהיו אמורות להבשיל. לפיכך ביקש צו שיורה לקומברס לשלם לו 1.105 מיליון דולר (יותר מ־4 מיליון שקל) כפיצוי על ההפסדים. מדובר ב־127,200 אופציות שהבשילו, וכן 22,500 אופציות שהיו אמורות להבשיל לאחר הפיטורים. כלומר, פגיעה כפולה: בזכויותיו באופציות שטרם הבשילו – בגלל הפיטורים הפסולים לטענתו, ובזכויותיו באופציות שהבשילו – בגלל החסימה שמנעה את המימוש.

בית הדין שקבע שפיטוריו של ערד היו כדין, חילק את תשובתו לשני סוגי האופציות. לגבי אלה שטרם הבשילו נקבע ש"אכן, עובד המפוטר ובמועד פיטוריו מצויות בידיו אופציות שטרם הבשילו, לא יוכל לממשן לאחר פיטוריו, אלא אם הוסכם על כך בין הצדדים, אלא שלא כך הם הדברים...". כלומר יש אפשרות שעובד שפוטר זמן קצר לפני ההבשלה יזכה בפירותיה, אלא שלא כך הוסכם במקרה הנוכחי, ומשדחה בית הדין את הטענה שהפיטורים נועדו כדי למנוע מערד את האופציות, נמנעה ממנו הזכות לממשן.

הלקח המשתמע ברור: "תגמול תלוי הון טומן בחובו סיכון לצד סיכוי. העובד המבקש שתוקנה לו תמורה כעובד על דרך של הקניית אופציות מקבל אמנם סיכוי להטבה כספית משמעותית ביותר, אך בה במידה, עליו להיות מודע לאפשרות שלא יוכל לממש הטבה זו".

עו"ד יורי נחושתן

ולעניין האופציות שהבשילו ונתקלו במשוכת החסימה שהטילה רשות ני"ע בארה"ב בעקבות הבקדייטינג, נכתב בפסק הדין ש"ייתכן כי ביחס לאופציות שכבר ניתנו לתובע בעבר ואשר התובע לא יכול היה לממשן בשל המניעה שהושתה על נתבעת 3 (קומברס אחזקות) לאחר פרשת הבקדייטינג, צומחת לתובע עילה נפרדת שאינה בסמכות בית הדין לעבודה, שכן היא צומחת מתוך מעמדו של התובע כמחזיק ניירות ערך". המשמעות היא שאולי יש לתובע קייס, אבל עליו לפנות לבית דין אזרחי רגיל. האופציה הזו קיימת בדמות בקשה לאישור תובענה ייצוגית של עובדי קומברס שהוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב. השופט עמירם בנימיני הציע גישור, ובשבוע הבא צפוי שתיקבע זהות המגשר מבין שניים מעורכי הדין המסחריים הגדולים.

המצנח לא נפתח

בנוסף, קיבל בית הדין את טענת קומברס שלפיה לא היה כל שינוי שליטה בחברה מאז 2007 ולכן ערד לא זכאי ל"מצנח הזהב" שאותו תבע. ומשלא נפתח המצנח הגדול, התרסק ערד והפסיד גם את המצנח "הקטן" שקומברס הציעה לו. החברה הציעה לערד לחתום על הסכם פרישה נדיב הכולל תשעה חודשי הודעה מוקדמת, מענק של 112,500 דולר והטבות נוספות. הנימוק של ערד שלא לחתום על הסכם הפרישה הזה היה שהוא כולל התחייבות מצדו שלא לתבוע את קומברס בעתיד. ראוי לציין שסעיף של התחייבות שלא לתבוע את המעסיק בהמשך הוא חלק נפוץ ומקובל מאוד בהסכמים כאלה.

הסיפור הזה מספק הצצה תמציתית לעולם התגמול והתנאים של מנהלים בכירים ואף כולל לקח קטן: מי שמוותר על ים של כסף כדי לתבוע אוקיינוס, עלול למצוא עצמו יבש לחלוטין בסופו של יום.