תביעת עובדי תעש שחלו נדחתה בגלל התיישנות

עובדי תעש שתבעו פיצויים על הנזקים הבריאותיים שנגרמו להם לכאורה כתוצאה מחשיפתם לחומרים כימיים לא יפוצו. בית המשפט המחוזי בחיפה דחה את התביעה של העובדים מחמת התיישנות. "העובדים ישנו על זכויותיהם עת ארוכה. אף שחלו שנים רבות לפני הגשת התביעה, על אף ידיעתם שהם חשופים לחומרים מסוכנים, על אף ידיעתם כי ניטרוגליצרין גורם לכאבי ראש ולתופעות לוואי אחרות ועל אף כל אשר נאמר ופורט לעיל, הם לא ערכו כל בירור. נראה כי בענייננו אין מנוס מדחיית התביעה".

פרופ' אלי ריכטר צילום: גיא אסיאג

מדובר בתביעה שהגישו 17 עובדים לשעבר, שעבדו במפעל בין שנות השבעים לראשית שנות האלפיים, חלקם חולים במחלות קשות וחלקם כבר נפטרו. העובדים טענו בתביעה שהוגשה בדצמבר 2009 לנזקי גוף חמורים בעקבות עבודתם במפעל התעשייה הצבאית לישראל (תעש), משום שנחשפו במהלך עבודתם לחומרים כימיים. העובדים, שיוצגו על ידי עו"ד אריה לפיד, טענו שכתוצאה מחשיפתם לכימיקלים הם סובלים מנכויות קשות לצמיתות. פרט לתעש עצמה, נתבע גם משרד הביטחון, משום שתעש היתה כפופה לו עד תחילת שנות התשעים.

ממתי יש למנות התיישנות

העובדים תבעו פיצוי של 4–12 מיליון שקל לכל עובד ועוד מיליון שקל פיצויים עונשיים עבור כל עובד. בחוות דעת רפואיות של פרופ' אלי ריכטר שצירפו התובעים נכתב שהם נחשפו לאורך זמן לכמויות גדולות של ניטרוגליצרין, והן שהביאו לתחלואיהם לכאורה. מנגד טענו בתעש ובמשרד הביטחון שיש לדחות את התביעות על הסף מחמת התיישנות. בנוסף, הכחישו אלה שקיים קשר סיבתי בין החשיפה של העובדים לחומרים לבין תחלואיהם. לטענת ההתיישנות הגיבו העובדים כי הקשר הסיבתי התברר להם רק בשלב מאוחר, ב־2006, בין היתר בשל חובת הסודיות שחלה על עבודתם, ולכן יש למנות את ההתיישנות ממועד קבלת חוות דעתו של פרופ' ריכטר או ממועד פנייתם לעו"ד לפיד ב־2006. עוד טענו העובדים, על אף שחשו בהשפעות הניטרוגליצרין עליהם, בעיקר בגרימת כאבי ראש חוזרים ועל אף שחשו כי הם מתמכרים לחומר, הם לא ידעו שהחשיפה אליו היא זו שגרמה לתחלואיהם ואיש לא הזהיר אותם שהשפעת החומר חמור יותר מאשר גרימת תופעות הלוואי בהם חשו.

מפעל תעש ברמת השרון צילום: עמית שעל

לפי פסק הדין, ניתן להאריך את תקופת ההתיישנות במקרים חריגים, כשחובת ההוכחה מוטלת על התובע. החריג שעליו הסתמכו העובדים הוא "התיישנות שלא מדעת", כלומר שהתובע לא ידע את העובדות המהוות עילת תביעה מסיבות שלא היו תלויות בו. לדברי השופטת תמר שרון־נתנאל, מניין ההתיישנות "הוא המועד שבו נתגלו לעובד העובדות המהוות את עילת התובענה, ובכלל זה הנזק והקשר הסיבתי או המועד שבו היו אלה ידועים לו אילו פעל לגילוין ב'זהירות סבירה'". העובדים לא טענו שרכיב הקשר בין החומר המסוכן לבריאותם לא היה ידוע להם. עם זאת, הקשר בין חשיפה לניטרוגליצרין למחלות היה מבוסס לפחות מ־1989, בהתאם לחוות הדעת שהם עצמם הגישו.

"תיאור דרמטי ומעורר חשד"

"תיאור השפעת החומרים להם נחשפו העובדים במפעל, הנו תיאור דרמטי שחייב היה לעורר אצלם חשד כי החומרים להם נחשפו הם שגרמו לתחלואיהם", נכתב בפסק הדין, "וסבורה אני שחשד כזה אכן קינן בלבם, אלא שהם לא עשו את הדרוש על מנת לבררו". עוד מצוין בפסק הדין ש"הקשר הסיבתי בין החשיפה לניטרוגליצרין לכאבי ראש, הקאות, ירידה בלחץ הדם ועוד היה מידע רווח במפעל. עובדים רבים באותו מפעל לקו בתחלואים שונים. גם אם חלק מהתובעים לא ידעו על כך 'בזמן אמת', די בנסיבות שהתקיימו לגבי כל אחד מהם כדי להוות קצה חוט ולהעלות באדם סביר חשד לקשר סיבתי ולחייבו לערוך בירור מעמיק, שנים לפני הגשת התביעה ובתוך תקופת ההתיישנות".