פרשנות: מלח על הפצעים
ההסכם שבין חברות המלח למינהל מקרקעי ישראל אינו ראוי מיותר מדי סיבות
זאת לא צרות עין. צריך לתת זכויות ופיצוי לבעלי הקרקעות, במידה שהמדינה רוצה להשתמש בקרקעות אלה לטובת הכלל. אבל פיצוי הוגן וסביר. וזה משהו שקצת קשה להגיד על הסכם שאותו כינה היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין ב־2003: "חורג באופן מהותי ממדיניות מועצת מקרקעי ישראל, ונותן הטבות מפליגות לחברות המלח ללא מקור סמכות, ותוך חריגה ממינהל תקין". הסכם שגם מבקר המדינה אליעזר גולדברג אמר עליו שהוא "מתחיל מהבסיס והבסיס היה רעוע".
נכון, ישנה חוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז ב־2005, שכתב שניתן לאשר את ההסכם לאחר שתוקן ב־2003. בחוות דעת זאת אוהבים לנופף בעלי האינטרסים בקיום ההסכם. שהרי מזוז כתב בה כי "מדובר בעסקה סבירה בהיבט הכלכלי". אלא שטענה זאת כבר אינה תקפה היום. הסיבה לכך היא שיעקב קוינט, היועץ המשפטי של המינהל, אותו הגוף שאישר את ההסכם ב־2003, טוען אחרת. בדצמבר 2012, במסגרת הליך שימוע להסכם שמקיים המינהל לחברות המלח, לאור בקשת בג"ץ, הוא כתב: "ביחס להחלטת המועצה המאשרת את הסכם 2003, קובעת חוות הדעת כי היא לוקה בחוסר סבירות, שכן היא מאשרת מתן הטבות מופלגות ללא הצדקה ראויה, מבלי שנשקלו השיקולים הרלבנטיים ובהתבסס על תשתית עובדתית לקויה. כמו כן, היות וההחלטה מנוגדת לתקנות הציבור, היא אינה מקימה מחויבות כלפי חברות המלח".
סבירות גבוהה שלחוות הדעת של קוינט יהיה משקל גדול בהחלטת המינהל בשימוע. באחת מישיבות מועצת המינהל הקרובות, כך עדכנה המדינה את בג"ץ, הנושא יעלה להצבעה. אם יוחלט לבטל את ההסכם, המדינה תצטרך לעבור עוד משוכה: בג"ץ, שמחכה להודעת עדכון בנושא עד חודש יוני. ואם המינהל לא ישכיל לבטל את ההסכם? הוא שוב יזרע לכולנו מלח על הפצעים.