מה המפות של גוגל מסתירות?
על המפות העתיקות של ראשית העידן הדיגיטלי
אחד הדברים שמציתים את הדמיון במפות ישנות הוא החללים: הכתם הלבן שהתנוסס במרכז יבשת אפריקה במפות של תחילת המאה ה־20, ושבו נכתב רק "ארץ לא נודעת", או איורי הדרקונים שהופיעו בשולי מפות עתיקות, בנקודות הרחוקות של האוקיינוסים שאליהן מגלי ארצות עוד לא הגיעו, או שהגיעו אליהן ולא חזרו בחיים.
אך מה לנו ולמפות ההן? אני מתקשה להיזכר מתי בפעם האחרונה החזקתי מפת דרכים גשמית, אנלוגית, עשויה נייר או שעוונית, או מתי נדרשתי לבחור בין "מפה פיזית" ל"מפה מדינית" באטלס. כל אלה פינו אחר כבוד את מקומן למפות הדיגיטליות של אפל, גוגל, בינג ו־Waze. שבהן, לכאורה, אין דבר שלא נודע: התבליט והתכסית, מתארי ההרים והנחלים ותוואי הכבישים, הם כבר המובן מאליו בכל פינה. אליהם מצטרפות שכבות על גבי שכבות של מידע: דיווח בזמן אמת על פקקי תנועה, כפתורים קטנים של ערכי ויקיפדיה רלבנטיים לנקודה הגיאוגרפית, ביקורות צרכניות על בתי עסק, נתוני הצבעה בבחירות, מדדים של מצב הרוח לפי ניתוח בזמן אמת של מילות מפתח מציוצי טוויטר שמגיעים ממקומות שונים בעולם - האפשרויות יכולות למלא את העמוד הזה, והרבה יותר. מבהיר זאת השם שהומצא לתופעת התוכן העילי של המפות: GeoWeb. רשת שלמה של מידע שמוצלב עם המיקום הגיאוגרפי, הודות ליכולות האיתור של כתובות IP של מחשבים ושבבי GPS של טלפונים.
מפת תל אביב על פי גוגל צילום מסך: maps.google.com
מי שרוצים לטעום מעושר רובדי המידע של המפות בנות זמננו יכולים להציץ בבלוג floatingsheep.org של החוקרים מארק גרהאם מאוניברסיטת אוקספורד בבריטניה ומתיו זוּק מאוניברסיטת קנטקי בארצות הברית. השניים כורים מהרשת מידע מבוסס מיקום, מצליבים אותו, ויוצרים מפות מרתקות שחושפות תופעות ומגמות מעוררות מחשבה. לדוגמה, גרהאם וזוק מראים מפה שעליה מסומנים המקומות שמהם בוצעו עריכות בוויקיפדיה, באופן שמראה את היקף הפעילות. קצת כמו סימונים של גודלי ערים ויישובים במפות ישנות. בכל המזרח התיכון, ממרוקו עד איראן, בוצעו פחות עריכות מכפי שבוצעו בישראל הקטנה.
במפה אחרת גרהאם מראה איך מפות גוגל נראות אחרת לגמרי למי שמחפש את המילה "מסעדה" בעברית, אנגלית וערבית. אירופה, לדוגמה, מלאה ביקורות והמלצות בעברית על מסעדות בעיקר במרכזה ובמערבה, בעוד שהמחפשים בערבית יישלחו בעיקר למסעדות שבדרום אירופה וצפונה, בארצות הים התיכון ולחופי הים הצפוני.
וזה מה שמרתק במפות החדשות: גם בהן נפתח פער חדש, דיגיטלי. בין מקומות עתירי מידע צפוף, כמו טוקיו, שהמידע הדיגיטלי בשכבותיה רב מכל המידע שזמין לכל המפות המקוונות של אפריקה, לבין מקומות סרי חן, רדודי מידע, נעדרי תצלומי Google Street View וממועטי תוכן גולשים. בין העולם שנראה לגולשים באנגלית ועברית לזה שנראה לגולשים בסינית וערבית. זהו סוג חדש, מעניין מאוד ומעט מטריד, של אי־שוויון. וזאת בלי להזכיר את כל אלה המפגרים דיגיטלית ועדיין מוצאים את דרכם עם מפות נייר, שלא לדבר על הכפרים בעולם שבהם אין אפילו מפה שמראה את הדרך לבית הספר או למרפאה, ושבהם מנווטים בשיטות ישנות עוד יותר.
קרטוגרפיה היתה פעם אמנות בשירות השליט. אמצעי שליטה, שכן ידע תמיד היה כוח. שחרור הידע שחולל האינטרנט הביא בשעתו לתוצאה מפתיעה: בשנים הראשונות צפו שהרשת תשטח את העולם ותהפוך אותו ל"כפר גלובלי" מאוחד, אך במקום זאת היא חילקה אותו לאינסוף קהילות. כעת דמוקרטיזציית המפות עושה את אותו הדבר: מבטיחה שקיפות, נגישות ושוויון, אך למעשה מציירת עולמות שונים לגולשים שונים. אני בעיקר משועשע ממי שעוד כמה שנים, אחרי שהמפות יעברו עוד הארה ועוד אבולוציה, יתבונן לאחור אל המפות של דורנו וילעג לחללים הלבנים ו"איורי הדרקונים" שלהן.
