חוב של 75 מיליארד שקל בארבע שנים

1. תראו את נתוני חובות משקי הבית. המצב דבש. החוב הממוצע גדל ב־5.5% בשנת 2012. רק 5.5% כי בשנת 2011 הוא גדל ב־7% ובשנת 2010 הוא גדל ב־9.2%. לכאורה, הכל בסדר - קצב המינוף של משקי הבית יורד. אבל כשצוללים לפרטים וכשמחפשים את אלה שחסרים, בכלל לא בטוח שאפשר לנשום לרווחה.

ראשית, כדאי לזכור: האשראי למשקי הבית עלה ולא ירד לעומת האשראי העסקי שנותר כמעט יציב. זה אומר שהתיאבון של כל נותני האשראי למשקי הבית גדל בצורה משמעותית. רואים את זה בפרסום בטלוויזיה, רואים את זה במאמצי התוכן השיווקי של המערכת הבנקאית בעיתונות, ורואים את זה בפרסומות של חברות כרטיסי האשראי ובמאמצי השיווק שלהן. אז נכון, הקצב התמתן, אבל קצב הגידול באשראי הוא עדיין גבוה משמעותית מקצב הצמיחה השנתי של המשק הישראלי שהסתכם ב־3.2%.

יחס החוב־תוצר של משקי הבית מעניין גם הוא, והוא משייט ברמה של כ־42%, בדומה לרמה שהיתה בשנת 2002. ביחס לעולם זה בוודאי נתון שהרבה מאוד מדינות היו שמחות לחתום עליו, כמו אלה שרמות המינוף בהן עוברות את רמת ה־100% ביחס לתוצר. מצד שני, גם הן היו ברמה של 42% בעבר ובקלות די רבה הגיעו לרמות מינוף גבוהות ומסוכנות.

2. הסכנה הזו רובצת לפתחנו, רק צריך להביט על הנתונים. קצב הגידול בהלוואות לדיור עלה בממוצע ב־6.9%. הרבה? אם מסתכלים על שלוש השנים הקודמות, אלו לכאורה בשורות טובות. קצב הגידול באשראי לדיור יורד, אלא שהוא יורד לאחר שבארבע השנים האחרונות לקחו משקי הבית בישראל חוב של 75 מיליארד שקל במשכנתאות - זינוק של 38% בתוך ארבע שנים. זוהי הבעיה הגדולה של משקי הבית, וכדאי שלא להתבלבל בנתונים. הסכנה ממשיכה לגדול, גם אם היא עושה את זה בקצבים אטיים יותר.