אחרי שאבא חלה הוא אמר לי: "אני מצטער שגיליתי אתכם בגיל מאוחר ולא קודם"

"נולדתי בפתח תקווה, ואחרי שאחי משה נולד עברנו לבת ים. משם יצאנו לשליחות באמסטרדם, כשאבי בֶּני הקים את כור אירופה. כשהייתי בת 12 ואחיי התאומים בועז ויואב נולדו עברנו לרמת השרון ועלינו ברמת החיים.

"באבא היה זיק של ילד, והוא אהב מאוד להיות הבדרן. בכל יום הולדת שימש קוסם או מפעיל משחק הבינגו, שלקראתו הכין כרטיסים ופרסים. המסר היה שצריך להתכונן לכל אירוע ותמיד לעשות את המיטב, אפילו אם זה מול המשפחה. גם בבגרותנו כשאבא הרצה הוא תמיד שאל אותנו: 'נו, הייתי במיטבי?'. הוא נהג לכתוב לנו מכתבים אישיים במשקל ובחריזה לכל אירוע. לי כתב 'אשרי האב שזכה לבת שהיא נשמתו' ו'שמרי כלביאה על מקשת המשפחה'. היה לי תפקיד בטיפוח המשפחה: כיאה לאבא ספרדי ופטריארכלי, הייתי קודם כל אשה לפני אשת קריירה.

1964. מיכל אביחי (גאון), בת ארבע, עם הוריה רחל ובני בשדות רמת גן צילום: רפרודוקציה: אריאל בשור

"אמא רחל תמיד שימשה העוגן של המשפחה, ונהגה לומר 'גם כשקשה נגיד בסדר כדי שיהיה בסדר', כי אם מדברים באופטימיות זה יקרה. ארוחות שישי בבית היו מקודשות. בגיל 60 אבא נפרד מאמא ועבר לחיות בבית אחר, אבל המשיך להגיע לארוחות שישי. אמא הסכימה לסוג הקשר הזה משום שהילדים היו משאת נפשה ומשום שידעה מה מקומה בחיים שלו. כיום אבא הוא עדיין אהבת הנפש שלה, היא סלחה לו בדרכה.

"אחרי פרק כור אבא סירב לצאת לפנסיה, והקים את גאון אחזקות. הוא אמר: 'אני רוצה להיות מי שאני היום ולא מי שהייתי', זו היתה חשיבות העשייה בשבילו. לבוא לעבודה מילא אותו, הוא בא לעבודה חמש־שש שעות בכל יום עד שלושה חודשים לפני מותו. כשנחלש והיה בבית או בבית החולים לא השארנו אותו לבד אפילו לשנייה. סעדנו אותו עד הרגע האחרון. גם אמא היתה כל הזמן בבית החולים, עד הסוף היו דברים שהסכים שרק היא תעשה עבורו.

"אחרי שאבא חלה הוא אמר: 'אני מצטער שגיליתי אתכם בגיל מאוחר ולא קודם'. הפרידה מאבא היתה ארוכה, הוא התמודד עם שלושה סרטנים לאורך שבע שנים, אבל קשה היה לראות אותו יודע שהוא לקראת הסוף. ביום הולדתי ה־50 הוא חסר לי מאוד. אני הכי מתגעגעת לכך שאבא נהג לקרוא לי 'ילדה שלי', בכל פעם שקרא לי כך הרגשתי שאני הופכת לילדה בת שלוש, אבל נגמר שלב בחיים".