עסקת כיל-פוטאש: האם אנחנו מקבלים תמורה נאותה ממשאבי הטבע שלנו?

שוב חוזר הניגון – העברה מיד ליד של אוצרות הטבע שלנו, ללא כל דיון בשאלה העקרונית: האם המדינה צריכה להפריט את מחצבי הטבע שלה. שוב אנחנו עוסקים בזהות הרוכש במקום לעסוק בזכויות המוכרים.

לקראת סוף שנת 1989, בעידודו של שר התעשיה והמסחר אריאל שרון ושר האוצר שמעון פרס, החל תהליך הפרטת כיל. שר האוצר ביקש למכור את כיל לרוברט מקסוול ובכך פתח את הדיון בשאלת זהות הבעלים על אוצרות הטבע: המדינה, גורם פרטי מקומי או משקיע זר. לאחר ויכוחים על שיטת המכירה, מכרה המדינה ב-1994 את גרעין השליטה בכיל ל"חברה לישראל" בבעלות שאול אייזנברג (אגב, בייגה שוחט שהיה שר האוצר שמכר את החברה בשם המדינה, משמש עתה דירקטור בכיל).

אשלג במפעלי ים המלח. קיים חשש סביר שפוטאש תכרות כמות גדולה של אשלג

בשנת 1998 מכרה המדינה 30.74% מהמניות לעובדים. בשנת 1999 מכרה משפחת אייזנברג את החברה לישראל לקבוצת האחים עופר. בחינה של תהליך מכירת כיל מגלה שלא התקיים דיון בשאלה העקרונית של עצם ההפרטה. השאלות שנדונו אז, ממש כמו היום נסבו סביב זהות הרוכש - האם ראוי למכור את החברה למשקיע זר, או יש לשמור על החברה בבעלות ישראלית.

לאחרונה אמר נגיד בנק ישראל סטנלי פישר, שהוא אינו מתנגד למכירת כיל לפוטאש הקנדית, המחזיקה ב-13.9% ממניות כיל. לדבריו, אם כיל תמשיך לייצר בישראל, אין סיבה מהותית לא למכור. הרווחים יעברו אמנם לחו"ל במקום להישאר בתוך הכלכלה הישראלית, אבל החשש העיקרי הוא קיצוץ משרות, וזה לא בהכרח יקרה. "אנחנו רוצים", אמר פישר, "שהפעילות הכלכלית תישאר בישראל, ואם פוטאש מעוניינת באשלג שנמצא כאן -הם יהיו חייבים להוציא אותו מים המלח".

לדעתי זוהי בדיוק הסיבה לסרב למכירה. הזיכיון של כיל יפוג בשנת 2030 וקיים חשש סביר שפוטאש תבקש להספיק ולכרות כמות גדולה מאוד של אשלג בתקופה זו על מנת למקסם את השקעתה. חשש מפגיעה באינטרסים החיוניים של המדינה הביע כבר בשנת 1986 נגיד בנק ישראל בעת ההיא, מיכאל ברונו - ממייסדי כלכלת השוק בתקופה שאחרי תוכנית הייצוב (1985), יוזם ומוביל רפורמות רבות לצמצום מעורבות הממשלה במשק.

ברונו התנגד להפרטת כיל וביקש לעשותה לחברה מעורבת, כך שהמדינה תשאיר בידה 26% מהמניות שיאפשרו לשמור על האינטרסים של המדינה בחברה. בנוסף, העלה הנגיד חשש מאי תשלום עתידי של תמלוגים שכן כל שאלת תשלום התמלוגים לא הוסדרה כראוי.

עשרים שנה אחרי שכיל הועברה לידיים פרטיות, ובעיצומו של הדיון המחודש בשאלת מכירתה למשקיע זר, שוב לא נשאלת השאלה בסיסית: האם אנו, אזרחי המדינה מקבלים תמורה נאותה ממשאב הטבע הקיים בים המלח ומשמרים אותו גם עבור הדורות הבאים? לאחר שנענה על שאלה זו, נוכל לדון בשאלת זהות הבעלים והדרך להבטיח את האינטרסים של האזרחים במדינה.

ד"ר אייל טבת הוא חוקר בפרויקט ההפרטה והרגולציה במרכז לצדק חברתי ע"ש יעקב חזן במכון ון ליר בירושלים