ואף מילה על קיצוץ תקציבי

"מ־2015 יקוצר שירות החובה בצה"ל בהדרגה לשנתיים. המשרתים שירות ארוך יזכו לתגמול כספי ולמענק לימודים. יעוצב מודל חדש לקביעת תנאים למשרתים במילואים". סעיף 9 בנספח להסכמים הקואליציוניים.

יש שתי דרכים קיצוניות לקרוא הסכמים קואליציוניים. בדרך הראשונה, הנאיבית, אפשר לקחת ברצינות כל מילה שמופיעה בהסכמים כאמת משמים, כמציאות שהולכת להתעצב כאן בעוד רגע. בדרך השנייה, הצינית, אפשר לבטל בבוז את כל מה שכתוב בהסכמים, להזכיר מה קרה להסכמים קודמים, ולפסול כל אפשרות לשינוי.

בפועל, האמת היא בניואנסים. באופן המדויק שבו מנוסחים הסעיפים ותתי־הסעיפים בהסכמים הקואליציוניים שמכוננים את הממשלה. סוד גלוי הוא שמה שמתממש מתוך ההסכמים הקואליציוניים הוא לרוב ההבטחות קצרות המועד. לכן, כשהפוליטיקאים מצהירים על כוונתם לקצר את שירות החובה בצבא החל מ־2015, מעבר להרי החושך במונחי הפוליטיקה הישראלית, הציבור רשאי לגחך. עד אז יכולות להיות כאן עוד שתי ממשלות, שתי מלחמות או שני משברים כלכליים. באותה מידה היה אפשר להסכים שבתוך שנתיים יבוא שלום ושנוכל לנסוע לאכול חומוס בדמשק.

ראש הממשלה בנימין נתניהו צילום: אלכס קולומויסקי

כשמשווים את ההסכמים הקואליציוניים של הממשלה הקודמת להסכמים האלה, זהו הבדל של שמים וארץ. בהסכמים הקודמים ידו של עופר עיני היתה על העליונה והיה פירוט ארוך של צעדים בתחום העבודה שהממשלה תתחייב לעשות, ומנגד שורה של צעדים שהממשלה מתחייבת לא לעשות. הפעם, כמובן, לא קיימים דברים כאלה. הרשות נתונה.

"הממשלה תפעל לשינוי מנגנון תקצוב החינוך הממלכתי־דתי בתוך 90 יום באופן שיאפשר חלוקה הוגנת של התקציב בין קבוצות האוכלוסייה המתוקצבות לפי סעיף זה". סעיף 53 בהסכם הקואליציוני עם הבית היהודי.

והנה לכם לדוגמה סעיף שמדבר על הכאן ועכשיו, לא על חלומות ערטילאיים. הסעיף הזה גם מדגים כיצד נבחרי ציבור עושים את העבודה שלשמה קיבלו את המנדט הציבורי ודואגים לציבור שלהם. לפוליטיקאים של הבית היהודי יש מחויבות, והם עומדים בה. כבר בתוך ההסכם הקואליציוני הם משריינים תקציבים — למרות הקיצוצים הצפויים לבוא — למלגות סיוע להורים חובשי כיפה, שמתקשים לעמוד בתשלומי ההורים הגבוהים בבתי הספר של ילדיהם. הפער בין תשלומי ההורים במגזר החילוני לבין המגזר הממלכתי־דתי — אלפי שקלים בשנה לכל ילד — נובע בעיקר מהשתתפות ההורים בשיעורי דת של הילדים. בזמן שמשרד החינוך עדיין מחפש את הנוסחה להקל את נטל תשלומי ההורים במגזר החילוני, במגזר הממלכתי־דתי לא מחכים.

צילום: ענר גרין, נמרוד גליקמן, עמית שעל

"האחריות והתקציב למינהלת לסיוע לגרעינים חברתיים ירוכזו במשרד אחד שייקבע בתוך 90 יום ובתיאום בין ראש הממשלה לבין יו"ר הבית היהודי". סעיף 9 להסכם הקואליציוני עם הבית היהודי.

בכלל, ההסכמים הקואליציוניים מלמדים ששר האוצר יאיר לפיד לא יהיה הקברניט הכלכלי היחיד בממשלה. מלבד ראש הממשלה עצמו, גם שר הכלכלה והמסחר נפתלי בנט הצליח לספח לעצמו תחומי אחריות ופעילות כלכליים שהיו עד כה תחת ההובלה של האוצר. למעשה, בתחומים מסוימים בנט עשוי להתגלות כאיש הכלכלי החזק של הממשלה הזו.

אריגת הסמכויות הכלכליות בצורה של שתי וערב בין הבית היהודי ליש עתיד טומנת בחובה סיכוי לשינוי, אבל גם סיכון לממשלת שיתוק. אם הציר הכלכלי נתניהו־לפיד־בנט יפעל יחד, כשם שנתניהו ושר הביטחון היוצא אהוד ברק פעלו, יהיה לאופוזיציה ולבעלי האינטרס החזקים במשק קשה לעמוד מולם. אם אחת החוליות בשרשרת הזו תישבר, ותתחיל לפנות נגד האחרים, בגלל שיקולים פוליטיים, ניסיון להטיל אשמה או לגנוב קרדיט, המהלכים הגדולים ייתקעו.

"עם הגשת התקציב יגבש שר האוצר תוכנית לשילוב הדרגתי של קריטריון 'מיצוי כושר השתכרות' לכל הטבה או פטור". סעיף 54 להסכם הקואליציוני עם יש עתיד.

למרות הכוח הכלכלי שלקח לעצמו בנט, לשר האוצר לפיד לא חסר. מלבד העובדה שמפלגתו השתלטה על מרבית המשרדים שנוגעים לחיי היומיום של הציבור הישראלי - חינוך, בריאות ורווחה - לפיד הצליח להכניס להסכמים הקואליציוניים שורת סעיפים שמביאים לידי ביטוי את תפיסת עולמו נגד המגזר החרדי. חלק מהסעיפים האלה בעלי סיכוי רב להתממש, ואחרים בעלי סיכוי נמוך, משום שהם אמורים להתממש רק בעוד 5–7 שנים, מספיק זמן כדי לסגור ולפתוח מחדש את משרד הדתות עוד ארבע פעמים.

הצעדים שמופיעים בתוך ההסכם הקואליציוני אמורים לחולל שינוי מהותי בשוק העבודה הישראלי, משום שמאוגוסט הקרוב, לראשונה, אברכים בני 22 ויותר שלא יתגייסו לצבא יקבלו פטור מהשירות הצבאי ולא רק דחיית שירות. לעניין הסמנטי הזה משמעות כבירה - האברכים האלה יורשו לעבוד בלי שיהיו תחת איום של גיוס.

כדי לוודא שהאברכים הולכים לעבוד, לפיד מתכוון לסגור בדרכים שונות את הברזים התקציביים שמחזיקים אותם בכוללים ובישיבות. לחלק מהצעדים כאמור סיכוי מימוש אפסי, עם זאת מטרתם להוות מנוף לחץ על המגזר החרדי.

גם בתחום החינוך מתכנן לפיד רפורמה נרחבת, שמצד אחד אמורה להכניס לימודי ליבה באופן אפקטיבי בכל מגזרי החינוך, ומצד שני לחלק מחדש עוגת תקציב של 40 מיליארד שקל באופן דיפרנציאלי כך שהמגזר הערבי יקבל יותר, רשויות חלשות יקבלו יותר, והמגזר החרדי יקבל פחות - אלא אם יחליט להחיל על עצמו את לימודי הליבה באופן מלא.

הממשלה תוכל להגיש את תקציב המדינה באיחור, ותמשיך לפעול לפי מנגנון של 1/12 עד לקבלת הצעת חוק התקציב גם לאחר תחילת שנת הכספים". סעיף 6 בנספח שינוי שיטת הממשל להסכמים הקואליציוניים.

ההסכמים כוללים בתוכם שורת סעיפים שכל עניינים הוא החלשת הרשות המחוקקת והחלשת יכולתה לפקח על עבודת הממשלה, בהמשך למגמה שהחלה עם הקמת ממשלת נתניהו השנייה ב־2009.

הסעיף שיאפשר לממשלה להגיש את תקציב המדינה במועד מאוחר ממה שקובע החוק יום (עד אוקטובר), מהווה החלשה מהותית של הכנסת. בפעם האחרונה שראש ממשלה התקשה לאשר תקציב בממשלה - כלומר בסוף 2012 - התוצאה היתה הקדמת הבחירות, כלומר החזרת הכוח לציבור. במציאות החדשה שמבקשים כעת לשרטט נתניהו, ליברמן, לפיד ובנט, תסריט כזה כלל לא היה קורה. חוסר היכולת לאשר את התקציב אפילו לא היה מדגדג את הממשלה, והיא פשוט היתה ממשיכה לדדות קדימה עד לבחירות הבאות, בלי תקציב מאושר, תוך פגיעה כלכלית קשה במשרד ובתפקוד משרדי הממשלה. אם השינוי הזה אכן יתממש, הוא יהווה יותר מסדק קל בדמוקרטיה הישראלית.

ההסכמים כוללים בתוכם גם כמה נעלמים לא קטנים, כמו הסעיף שמדבר על הרפורמה המתוכננת במשק הגז. לרפורמה הזו, כמו לכל אחת מהרפורמות שנכשלו בעבר, פוטנציאל לקרבות פוליטיים, קרבות בין הון ושלטון, בין ארגונים מהמגזר השלישי לבין הממשלה. כרגע הם בבחינת משפט סתום בתוך ההסכמים הקואליציוניים, נעלמים שצפויים להתגלות.

"הממשלה תחתור לצדק חברתי". סעיף 13 בקווי היסוד של הממשלה החדשה

לא פחות מעניין הוא מה שלא מופיע בהסכמים, למשל התייחסות לאתגר הענק שניצב בפני הממשלה בתקציב 2013–2014. אין רמז לגבי מדיניות המיסוי, אף מילה על גירעון וקיצוצים של 14 מיליארד שקל או איזשהו סימן לגבי המאבקים שצפויים עם החרדים על קיצוץ בקצבאות או עם ההסתדרות על קיצוצים במגזר הציבורי. כלום, נאדה. ראש הממשלה נתניהו מנוסה מכדי להסגיר את כוונותיו זמן רב מדי לפני המועד ולתת ליריביו תחמושת.

אבל גם הבעיות העמוקות של המשק נעדרות מההסכמים. אמנם יש התייחסות לאי־השוויון בשירות הצבאי, אבל ההסכמים לא מפרטים כיצד הממשלה תתמודד עם בעית אי־שילובו של המגזר החרדי בשוק העבודה. משפטים כמו "הממשלה תעודד תעסוקה במגזר החרדי" פשוט אינם טובים מספיק.

והיכן ההתייחסות לשילוב המגזר הערבי בשוק העבודה? או התוכניות להתמודד עם ההזדקנות, שתטיל נטל תקציבי כבד על הציבור? גם הבראת מערכת הבריאות נעדרת מההסכמים, או רפורמה במערכת הפנסיונית כדי שלמעמד הביניים באמת יהיה עתיד. היעדר נושאים אלו מההסכמים מלמד כמה דברים: או שהפוליטיקאים לא מעוניינים לחשוב קדימה, או שהם יודעים שהמחשבה קדימה לא ריאלית פוליטית, או שהם משאירים הכל לחוק ההסדרים. אחרי הכל, זו דווקא אפשרות ריאלית מאוד.