דרושה אחריות חמורה: בקידוחי הגז כמו באסבסט

כאילו כדי לחזק את רוח מסמך המדיניות המשפטי שחיברו עו"ד תמרה לוטנר לב וד"ר דוד שור מאוניברסיטת תל־אביב, דחו השבוע שופטי בג"ץ את עתירת יצרנית ומשווקת האסבסט איתנית, וחייבו אותה לממן את סילוק פסולת האסבסט. השופט ניל הנדל אישר בפסק הדין כמה עקרונות שעשויים להיות רלבנטיים גם לחקיקה סביבתית בעניין הגז.

הנדל מזכיר את החוק הפדרלי לטיפול במפגעים סביבתיים, שנחקק בארה"ב ב־1980 במטרה להסדיר את אופן הסילוק של חומרים מזהמים. החוק קבע כי החובה לשאת בעלויות הניקוי מוטלת על מי שיצר את המפגע, ללא קשר לשאלה אם התרשל. זו "אחריות חמורה" שבין הטעמים להטלתה, כדברי השופט, "עומדים שיקולי צדק: בהיעדר אשמה, מוצדק יהיה להטיל את הסיכון על מי שיצר אותו והפיק ממנו תועלת כלכלית".

קידוח תמר צילום: אלבטרוס

בפסק הדין נקבע שמי שעוסק בחומר מזהם או שעלול לזהם צריך להביא בחשבון את האפשרות שיחויב על פי אחריות חמורה, ולכן ישקיע מלכתחילה מאמצים כדי למזער נזקים. הגורם המזהם, שהוא בעל הידע והיכולת, מצוי בעמדה הטובה ביותר לנקוט צעדי מנע כאלו. לפי תפיסה זו, דווקא אחריות חמורה עשויה לעודד הרתעה. לעיקרון זה יש ביטוי חלקי ברעיון "המזהם משלם" שכבר מושרש במשפט הישראלי. למשל, החוק למניעת מפגעים סביבתיים מ־1992 אינו מחייב הטלת

אחריות חמורה, אבל מאפשר הגדלת קנסות, החמרת עבירות עונשיות, ומרחיב את שיקול דעת בית המשפט במטרה להפוך את הזיהום לפחות משתלם כלכלית.

בהקשר של נזקי הקידוחים, לרעיון "המזהם משלם" אין כמעט משמעות. המשטר המרכזי הנהוג במשפט הישראלי הוא עדיין משטר של רשלנות ו"אשמה", ולפיו מי שזיהם וגרם לנזקים בלי שהתרשל אינו אחראי לנזקים.

המקרה של איתנית, שמעלה בעיות דומות של התמודדות עם זיהום סביבתי, ממחיש גם את הלקונה בנושא הקידוחים: היעדר חוק מיוחד. לנושא האסבסט נחקק חוק מיוחד שפסק הדין הנוכחי מתייחס אליו, והוא שלמעשה אפשר את הטלת האחריות החמורה על הנזקים ואת הטלת העלויות על המפעל. זה בדיוק גם מה שנדרש בעניין קידוחי הים, לפי מחברי מסמך המדיניות.