התאחדות הסטודנטים לא צריכה לקבוע את תקציב ההשכלה הגבוהה

הפרסומים בעניין העלאת שכר הלימוד באוניברסיטאות והכחשתה מחזירים אותנו לתחילת שנות האלפיים, ולקרקע עליה צמח "העשור האבוד" של ההשכלה הגבוהה, שאופיין בפגיעה בתקצוב, בירידה באיכות ההוראה ובתקציבי המחקר.

עד תחילת העשור הקודם, נקבע שכר הלימוד באוניברסיטאות על ידי ועדה ציבורית. בשנת 2000 מונתה ועדה שכזו, בראשות השופט וינוגרד, שתפקידה היה להמליץ על הפחתה הדרגתית של שכר הלימוד באוניברסיטאות. אגף התקציבים שהתנגד להקמת הוועדה, פעל לסכלה. משעה שהוועדה לא הצליחה להגיע להחלטה ברב דעות, העביר יושב ראשה את המלצותיו לגבי מנגנון הפחתת שכר לימוד. למרות שהממשלה אימצה את ההמלצות, בעקבות מצב המשק, הורד גרזן על תקציב המוסדות להשכלה גבוהה והחל אותו "עשור האבוד".

סטודנטים. הממשלה זונחת את חובתה לתכנן את מערכת ההשכלה הגבוהה צילום: אריאל בשור

קיימים שני מודלים עיקריים לתקצוב מערכת ההשכלה הגבוהה. האחד, זה הקיים כיום בישראל, לפיו הממשלה מחליטה על מספרי הסטודנטים ותקציבי ההשכלה הגבוהה וקובעת (במישרין או באמצעות ועדה), את גובה שכר הלימוד. במודל השני, הממשלה אינה מתערבת במספרי הסטודנטים, בתקציבים ובשכר הלימוד, אך קובעת מנגנון למענקים למוסדות (למחקר ולהוראה), וכן הסדרי הטבות לסטודנטים. ההסדר הראשון מותיר בידי הממשלה שליטה רחבה בתכנון ובהכוונה, בעוד השני מאפשר לשוק להגיע לאיזון הרצוי.

חובתה של ממשלה להחליט על המשאבים שיוקצו להשכלה הגבוהה, שהיא נדבך חיוני בכל חברה מודרנית. במסגרת זאת החליטה הממשלה על תוספות תקציב למרכזי מצוינות ולמחקר, להרחבת הנגישות, לעידוד חרדים וערבים להשתלב במערכת ההשכלה הגבוהה ולתוספת אנשי סגל. זכותה של ממשלה לקבל החלטה על שינוי בשכר הלימוד, עם ובלי ועדה ציבורית, בהנחה שלדעתה החלטה כזאת ראויה ויש ביכולתה להעבירה ציבורית ופוליטית.

הממשלה אינה מתכננת וזונחת חובתה

כיום הממשלה זונחת את חובתה לתכנן ולעצב את מערכת ההשכלה הגבוהה ומותירה להתאחדות הסטודנטים לקבוע את תקציב ההשכלה הגבוהה, היקף המחקר ומספר הסטודנטים שילמדו באוניברסיטאות ובמכללות. היא גם מתעלמת מהאפשרות למצוא מקורות אחרים, שאינם משכר הלימוד, למימון הוצאות ההשכלה הגבוהה.

חיבור זה, בין שכר הלימוד לבין תקציב מערכת ההשכלה הגבוהה תמוה ומוזר. אין פסול בהחלטה לצמצם את תקציבי ההשכלה הגבוהה או להעלות שכר לימוד, אבל האם זה תפקידה ואחריותה של התאחדות הסטודנטים? גישה מסוג זה היא נחלת העבר, ספינים של "השיטה הישנה" שאבד עליה הכלח.

פגיעה בהשכלה הגבוהה אינה נעצרת רק בהיבט ההוראה. משמעותה במחקר, ביכולת להכשרת סגל חוקרים ומורים לעתיד, בהרחבת ההשכלה הגבוהה למגזרים שונים ובפתיחת שערי האקדמיה למי שטרם זכה להגיע אליהם. חשוב לזכור, אם אכן יוקפא תקציב ההשכלה הגבוהה, רמת הלימוד של הסטודנטים תפגע, הבוגרים שיקלטו בשוק העבודה יהיו חסרים ברמת הידע והמשק כולו יצא נפגע. במאה ה-21 קיומה של מדינה מותנה באיכות ההון האנושי וביכולתה להתמודד באתגרים משתנים המחייבים כוח אדם משכיל, יכולת מחקר ופיתוח, יזמות וחדשנות. את אלה מביאה האקדמיה.

אין תמה שמדינות מפנות משאבים ומבקשות להגדיל את אוכלוסיית בעלי ההשכלה הגבוהה ולא לצמצמה. מדינות רבות במערב מעודדות הגירת אקדמאים אליהם ובישראל עלינו להאבק לשמר את הקיים ולהגדילו.

הכותב הוא ראש המכון לאחריות חברתית במרכז ללימודים אקדמיים אור יהודה. לשעבר מנכ"ל המל"ג והות"ת