ברברה ארנרייך: הסופרת שנתנה לי תקווה, וגם לקחה אותה
הסופרת מחברת "כלכלה בגרוש: איך לא להצליח באמריקה", אומרת כי "הספר לא שינה מאום. דברים רק נעשו גרועים יותר"
09:3313.05.13
ברברה ארנרייך לא באמת השפיעה על החיים שלי. כלומר, היא כן, אבל הייתי מעדיפה שלא. אני מעדיפה להכחיש, להתכחש אפילו, וגם השבוע, כשניסיתי למצוא את הספר שלה "כלכלה בגרוש: איך לא להצליח באמריקה", גיליתי שהוא נעלם אי שם בנבכי הספרייה שלי.
ב־2004, כשהספר תורגם לעברית וקראתי אותו לראשונה, נדהמתי. חלק מהתדהמה מקורה בפינוק: הספר הזה, שמספר על חייהם של העניים באמריקה, נראה לי תלוש לחלוטין מהמציאות שלי, שאז לא הביאה בחשבון את האפשרות שאגדל להיות ענייה בעצמי. הבנתי שכדי למנוע את זה אני צריכה להבין קצת יותר בענייני כספים, וכך מצאתי את עצמי - מישהי שיותר מהכל אוהבת מוזיקה ומילים וספרים וסרטים - נרשמת דווקא לחוג לכלכלה באוניברסיטה ומאוחר יותר מתחילה לעבוד כעורכת בעיתונות הכלכלית. היו לי מגוון תירוצים, בהם זה שעורך כלכלי נראה לי מקצוע קלאסי ויציב, כמעט כמו סנדלר, אבל האמת היא שהיתה מאחורי הבחירה הזאת גם קצת אידאולוגיה. רציתי לתווך את המציאות הכלכלית, שעד אז נחשבה מסובכת מדי ובעיקר משעממת, גם לאנשים שסביבי. רציתי להבין את כללי המשחק. שכנעתי את עצמי שגם אם זה לא בדיוק לפי נטיות לבי, זה מספיק קרוב ומספיק דומה ובעיקר מבטיח יציבות ופרנסה הגונה.
ברברה ארנרייך. "הספר לא שינה מאום. דברים רק נעשו גרועים יותר" צילום: איי פי ארנרייך הראתה לי את החיים מעבר לפסי הרכבת והבהירה לי שלפני הכל, עליי להתבצר במקומי.
כמעט עשר שנים חלפו, התבגרתי, עשיתי תואר, צברתי ניסיון מקצועי, חסכתי כספים לפנסיה ואפילו יש לי קרן השתלמות, אבל כיום נדמה לי שאי אפשר כבר לעצום את העיניים מול העובדה העגומה שגם אני - בהשתלשלות נסיבות שאינה דמיונית לגמרי - יכולה למצוא את עצמי בצד הלא נכון של הפסים. להפך: ככל שאני עוצמת את עיניי מעגל העוני מתקרב, והרנדומליות של החיים, זו שפעם בטחתי בה שתזניק אותי למעלה, נראית פתאום כמי שעלולה לדחוק אותי למטה.
"כלכלה בגרוש" פורסם לראשונה באנגלית ב־2001. ארנרייך, עיתונאית ובעלת טור, לקחה על עצמה משימה: לחיות על שכר מינימום באמריקה. מודעת לכך שעצם היותה לבנה, מקומית (כלומר חסרת מבטא ובעלת רישיון עבודה) וללא ילדים מהווה "פור", היא הכינה לעצמה סט של כללים: לא להשתמש ברזומה שלה ובהשכלתה. לא להשתמש בכסף שחסכה קודם. לא לגור ברחוב, אבל כן להשתמש במכונית שלה. היא לא הציגה את עצמה בזהות בדויה; בכל מקום שאליו הלכה אמרה את שמה האמיתי. היא פשוט ניסתה לחיות כמו שכל אדם אחר חי ועובד באמריקה. היא מצאה עבודה כמלצרית, כמנקה וכזבנית בוול-מארט.
ספרה של ארנרייך "כלכלה בגרוש: איך לא להצליח באמריקה"
על רקע תנועות המחאה השונות זה אולי כבר נשמע בנלי, אבל לזמנו תוצאות המחקר של ארנרייך, שפורסמו בספר, היו מזעזעות. היא הראתה כיצד העניים רק הופכים לעניים וחולים יותר. מכיוון שאין להם ערבויות וביטחונות, הם שוכרים מגורים במחירים מופקעים. מכיוון שאין להם מקררים, הם אוכלים מזון מוכן, יקר יותר ובריא פחות. מכיוון שאין להם ביטוח, הם מזניחים את עצמם. התחושה העולה מהספר היא של מלכוד 22 קלאסי, רק שזו לא מעשייה מצחיקה ומומצאת. אלו חיי היומיום של מיליונים ברחבי העולם.
"הספר לא שינה מאום. דברים רק נעשו גרועים יותר", אומרת לי ארנרייך היום בשיחה טלפונית. "זה מוזר לחשוב על התנאים ששררו ב־2000, כשערכתי את המחקר, כעל 'הימים הטובים ההם', אבל היום הרבה יותר קשה להתקבל לעבודות כמו אלו שמצאתי אז בקלות יחסית. יש הרבה יותר מתחרים על כל משרה, והעובדים במצב גרוע יותר. הם תמיד פחדו, אבל עכשיו הם עוד יותר מפחדים שאם הם יעשו משהו בשביל עצמם הם יפוטרו. הכלכלה האמריקאית מתאוששת, אבל זו לא התאוששות של אלו שבתחתית".
היא מספרת לי שב־2004 ביקרה בישראל ו"ראיתי המון בעיות דומות, אותה סביבה כלכלית". אני מספרת לה שלפני שנתיים היתה פה המחאה החברתית, שזה די דומה לאוקיופיי וול סטריט. "אוקיופיי וול סטריט צודקים, אנשים עובדים כיום הרבה יותר קשה כדי לגור בבית, השיטה לא עובדת יותר".
והם הצליחו לשנות משהו?
"אני רוצה להאמין, אבל שינוי כזה אינו קורה בתוך כמה שנים או אפילו בתקופת חיים שלמה. לפחות אנשים לא מרגישים לבד יותר. גם זה משהו".
את למעשה אומרת שהספר לא שינה הרבה במציאות. כמי שבחרה בעיתונות בגללו, זה די מדכדך אותי לשמוע. אולי כתיבה כבר לא יכולה לשנות את העולם.
"אני עדיין חושבת שכן. כיום אני מנסה לגייס כסף עבור עיתונות עירונית, כדי שיעשו יותר תחקירים ברמה המקומית. הדבר הראשון הוא שהאמת צריכה לצאת לאור, זה עדיין חשוב ואני עדיין מאמינה בזה.
"חוץ מזה, דווקא בישראל היתה לי השפעה קטנה. אמרו לי שהבעלים של איזו רשת חנויות (ארנרייך מתכוונת לסופר־פארם - מ"פ) קרא את הספר והחליט להתייחס אחרת לעובדים שלו, שעד אז לא הורשו לשבת בזמן העבודה. אני חושבת שלא נתנו להם ממש כיסאות אלא סוג של מרבד שקל יותר לעמוד עליו. אז כן, זה ממש מעט, אבל זה מספיק בשבילי".
הכותבת היא עורכת ב"כלכליסט"
