יוסף אל־דרור: הכותב שהראה לי
אל־דרור היה האיש שהראה לי שאפשר להיות "איש של מילים". במחזותיו, ב"שער האחורי", במערכוניו לחמישייה הקאמרית, הוא תמיד מראה שמילים הן חומר, בדיוק כמו מיתרי גיטרה או צבעים על פָלטה
09:5313.05.13
אדם כותב עשוי להרגיש נחות במידת מה מיוצרים בתחומים אחרים. ציירים, פסלים, מוזיקאים - כולם זקוקים למיומנות טכנית כדי להפוך את החזון שלהם למשהו מוחשי. את הכתיבה, גם אם יש בה אמנות, קשה לתאר כ"אומנות". כותב לא צריך להתאמן שעות שנגמרות באצבעות דואבות, או להתלכלך בחומרים כימיים, או להזיע. יש מסך ומקלדת, וזה הכל.
לפני 15 שנים הייתי אדם צעיר שניסה להבין אם יש מה לעשות עם הנטייה הזאת לנסח את העולם, ואם שווה בכלל להיות "איש של מילים". ואז, ביום סחוף רוחות בחורף 1997, הגעתי לביתן 22 בנמל תל אביב, שבו העלתה קבוצת שחקנים את "המובן מאליו" מאת יוסף אל־דרור ובבימויו.
 | |||
| יוסף אל-דרור. מחזאי, תסריטאי, במאי ומתרגם | צילום: Jonathan Bloom | ||
היו שם דמויות ודיאלוגים והכל, אבל העלילה היתה משהו שמתרחש בספֶרה מילולית. הדמות הראשית בה היתה המילה, והיא שהוליכה את העלילה ופירקה את החיים למרכיבים סמנטיים. ואם זה נשמע כמו משהו שכלתני, ההפך הוא הנכון: זה היה מצחיק, מרגש, מכמיר לב. "המובן מאליו" נפתח במונולוג על מגיפת חתונות. אתה מנסה להבין מי הדמות ומה הסיפור, ואז - פאוזה; השחקן מכריז: "טוב, המונולוג הזה למכירה! זה מתוך תסריט שנקרא 'רווק במרק' והוא עוסק ברגע המנטלי שמשתרע בין רווקות לזוגיות... עכשיו, זה 600 דולר אם רוצים להשתמש רק במונולוג, ואם רוצים את כל התסריט אז יש תנאים וחוזה...".
אל־דרור היה האיש שהראה לי שאפשר להיות "איש של מילים". במחזות שלו, ב"שער האחורי" (שאל־דרור היה כותבו לפני עוזי וייל), במערכונים שלו לחמישייה הקאמרית, הוא תמיד מראה שמילים הן חומר, בדיוק כמו מיתרי גיטרה או צבעים על פָלטה. צריך רק לדעת שאפשר לעשות איתן הרבה יותר ממה שנראה - ויותר מזה, שהכיף האמיתי הוא לא לומר משהו נשגב, אלא להשתמש בחומר הזה כדי ליצור עולם אחר ולסחוף אחריך את הקורא או את המאזין.
העבודות שלו, אגב, סיפקו חומר לשלל ניתוחים (בין היתר ב"המרד השפוף" של גדי טאוב), אבל אל־דרור עצמו לא התרשם מהאקדמיזציה של הכתיבה שלו, וביטויים כמו "דיון תרבותי" קצת מצחיקים אותו. "מי רוצה דיון? אנשים רוצים ליהנות, להעריך יופי. גם אני. 'השער האחורי' לא היה דיון וגם לא עורר דיון, הוא היה כיף, וכל הפרשנויות על אחריות הפרשנים".
הכותב הוא עורך ב"כלכליסט"
