דודו טסה: המוזיקאי שלימד אותי איך לא להתאמץ להיות אני
אחרי יותר מ־20 שנות קריירה טסה נמצא עכשיו במקום מצוין: האלבום "סחרחורת", שיצא בשנה שעברה, זכה לביקורות מפרגנות מקיר לקיר, לו"ז ההופעות גדוש והאולמות מפוצצים, ולבנאדם האחרון שהקליט איתו דואט קוראים שלמה ארצי
דודו טסה קצת מודאג. העירייה שיפצה את המגרש השכונתי שבו הוא והחבר'ה שלו משחקים כדורגל, ובמקום השערים הישנים ניצבים שם עכשיו סלים חדשים. ודודו לא בעניין של כדורסל. עשר דקות אחרי שאנחנו מתיישבים בבית הקפה ליד הדירה שלו, מגיע חבר ומעדכן שעדיין לא נמצא מגרש חלופי. שניהם מודאגים.
אתה שווה משהו?
"אני לא רע. רוב הזמן נשאר בהתקפה ומחכה שיעבירו לי כדורים, כדי שאני אהיה זה שמבקיע. כמו גנב קטן כזה".
חוץ מהסיפור של המגרש שהופקע, לא נראה שיש לטסה סיבות להיות מודאג. אחרי יותר מ־20 שנות קריירה הוא נמצא עכשיו במקום מצוין: האלבום "סחרחורת", שיצא בשנה שעברה, זכה לביקורות מפרגנות מקיר לקיר, לו"ז ההופעות גדוש והאולמות מפוצצים, ולבנאדם האחרון שהקליט איתו דואט קוראים שלמה ארצי.
למעשה, זוהי שיאה של תקופה די ארוכה שבה כל פרויקט שטסה נגע בו התקבל בסטנדינג אוביישן. זה כולל, למשל, את "דודו טסה והכוויתים" - אלבום חוצה דורות מוזיקליים שבו הוא חקר את שיריהם של סבו ואחי־סבו, מגדולי המוזיקאים בבגדד באמצע המאה הקודמת, אלבום שזכה בפרס אקו"ם לעיבוד. זה כולל גם את האלבום שיצא ב־2009, "בסוף מתרגלים להכל". או כמו שאני קורא לו: "האלבום ההוא שתפס אותי חזק בגרון".
דודו טסה. "אני לא מתעסק יותר מדי בזהות שלי. היא שם וזהו" צילום: אוהד רומנו זה לא שהייתי צריך את האלבום הזה כדי להצביע על טסה כאחד האמנים המעניינים בישראל. שם הגיעה לשיאה היכולת הכבר־אז־מפורסמת שלו לדלג בין סגנונות וז'אנרים, לחשוף בכל פעם זהות אחרת מהארסנל: פעם מדוכא ובודד, פעם ערסוואת מתחכם בתחנת משטרה. אבל מה שהרג אותי במיוחד הוא שטסה לא מתאמץ להחזיק את המקל בשני קצותיו - הוא לא רואה את המקל ממטר. אצל כל אדם אחר היית תוהה איך הפרסונות האלה מפנות מקום זו לזו. אצלו הן חיות במקביל, זו על גבי זו, באגביות מוחלטת.
היכולת הזאת מסקרנת אותי גם בגלל הקווים הביוגרפיים המקבילים שלנו: בכל זאת, הפרש הגילים בינינו עומד על משהו כמו שנה (לטובתו), והמשפחות של שנינו התחילו את הפרק הארצישראלי שלהן באותה שכונה תל־אביבית.
אנחנו אפילו חולקים את אותו יציע בכל שבת שנייה של כדורגל, כי יאללה בני יהודה מלחמה. אבל זו לא רק הביוגרפיה; זו גם המוזיקה. כי אני הייתי הנער ההוא שמחזיק בבית קסטות של הסמיתס, דייר סטרייטס והקלאש, אבל לא שוחק אותן יותר מאשר את הקסטות של זוהר, בועז שרעבי וצלילי העוד. וב"בסוף מתרגלים להכל" מצאתי את כל הדברים האלה: את המלנכוליות של הסמיתס, את הבעיטות לראש והאטיטיוד של הקלאש, את הכבוד לגיטרות של הדייר סטרייטס, יחד עם המוואלים, החידוש המצמרר ל"אמי אמי" של אהובה עוזרי, ושאר מטעמים ערביים. האלבום שתפס אותי בגרון שחרר את האחיזה רק כדי להתיישב לי בבטן.
תגיד, הערבוב הזה חשוב לך גם בתחומים אחרים? גם מחוץ לבמה אתה שומר על השורשים שלך?
"כן, רק שאני לא ממש עובד בזה. אני לא מתעסק יותר מדי בזהות שלי. היא שם וזהו", הוא אומר, ומדליק עוד מרלבורו אדומה, "זה כמו שפעם בשבוע אני הולך לאכול בשכונת התקווה. אני לא עושה את זה כי אני מרגיש שאני חייב לתחזק משהו. זה פשוט משהו שאני אוהב לעשות. זה נורא טעים לי. גם ביציע אני יושב שנים ליד אותו חבר ילדות. לא כי זה מוציא אותי אותנטי, כי זה הקטע הקבוע שלי ושלו".
וביציע, ממש צועק ומקלל, או קהל קונצרטים?
"צועק כל הזמן, למרות שזה לא בריא לי לקול. וקצת מקלל, אבל בשקט. לא נעים לי.
"בכלל, תמיד האמנתי שזאת זכות גדולה שאני גם מזרחי, גם תל־אביבי, גם ילד ששמע הרבה שלום חנוך ושם טוב לוי, וגם עוד המון דברים. בסופו של דבר זה נותן לי פרספקטיבה רחבה יותר ותורם למוזיקה שלי. ואתה יודע, אף פעם לא היה לי איזה תכנון מושכל להיכנס לפוזיציה של האמן שמפלרטט גם עם המזרח וגם עם המערב. זה יצא ככה. זה הכל דברים שהיו לי בפנים. גם כשעבדתי על האלבום של הכוויתים, החפירה במוזיקה ההיא, והעיבוד שלה למה שיצא בסוף, היתה כיפית ומעניינת, אבל לא נעשתה ממקום של הנצחה או שליחות. זה היה קודם כל בשבילי".
הוא עוצר ומדליק עוד סיגריה. ואז מתלונן על זה שהוא לא מפסיק לעשן. כשאני מונה באוזניו את מספר השנים שעישנתי וכמה עברו מאז שהפסקתי, הוא אומר שהוא מקנא בי. אני מבין שזה יישמע קצת קריפי, אז אני לא מציע לו ללמד אותו את הנוסחה להפסקת עישון בתנאי שבתמורה הוא ילמד אותי את הנוסחה שלו לכל השאר. למשל, איך למצוא מקום לכל הזהויות שמרכיבות את הבנאדם, איך לשדר אורגינליות מהסוג שאי אפשר לחקות, ואיפה למצוא את הביצים לעשות רק מה שנראה לך נכון.
הכותב הוא אחראי מדיה חברתית במגזין "בלייזר"
