האוצר מנסה לסגור את הבור על חשבון הקשישים הסיעודיים

מעל 70 אלף קשישים סיעודיים במצב קשה חיים היום בישראל ודווקא הם נדרשים לעזור למשרד האוצר לסגור את הבור בתקציב המדינה. על פני שלושה עמודים, תחת הכותרת הניטרלית "גמלת סיעוד למעסיקי עובדים זרים", נפרס המהלך שעשוי לחולל שינוי דרמטי בחייהם של הקשישים הללו ולהשפיע על האופן שבו הם מקבלים עזרה מהמטפלת הצמודה אליהם.

בדרך המדינה תחסוך 200 מיליון שקל בשנה, הקשיש יהפוך למעסיק של המטפלת הזרה, האחריות לפיקוח על כך שהכל מתנהל כשורה בבית הקשיש תועבר בפועל לחברה פרטית, ואותה החברה בתמורה גם תחל לקבל מהקשיש 105 שקל בחודש כדי לממן את האחריות הגדולה הזו - הפרטה כפולה, גם של השירות וגם של המימון.

במשרד האוצר אומרים שמדובר במהלך שיקטין את ההוצאות של הקשיש ומשפחתו, ייעל תהליכים בירוקרטיים מיותרים ויחסוך למדינה קצת כסף. בלי קשר לשאלה אם הקשיש אכן יקבל יותר כסף, הבעיה היא שהאוצר מעוניין לקדם הפרטה בכפייה על חשבון הקשישים הסיעודיים, אחת האוכלוסיות הרגישות בחברה, מבלי להתייעץ איתם ולבדוק מה מתאים לצורכיהם בהליך מהיר במסגרת חוק ההסדרים.

מאיר כהן שר הרווחה צילום: חיים כץ

היתרון שעל הנייר

בכל שנה מצטרפים 2,000–3,000 קשישים לשתי רמות הסיעוד הקשות ביותר. אלו שנמצאים במצב הקשה ביותר מקבלים על חשבון ביטוח לאומי 18 שעות שבועיות של טיפול אישי בבית מידי מטפלת זרה. כדי שאותו קשיש יקבל את שעות הסיעוד המגיעות לו עליו לפנות לחברת סיעוד שמתווכת לו מטפלת זרה ומשלמת לה חלק מהשכר שמגיע לה.

מי שמשלם לחברת הסיעוד הוא כאמור ביטוח לאומי, ומהתשלום הזה החברה גוזרת עלויות כמו ניהול, נסיעות, השכרת משרדים וכמובן רווח לחברה ומע"מ. במשרד האוצר העריכו כי רק 80% מהכסף שמועבר לחברות משמש כשכר למטפלת, בעוד 20%הנותרים משמשים לעלויות הניהול. במקביל, אם הקשיש נזקק לעוד שעות של סיעוד או טיפול צמוד וקבוע, הוא ומשפחתו מוסיפים מכיסם את הסכום שנדרש ישירות לידיה של המטפלת.

ב־2010 החלו משרדי הרווחה והאוצר בניסוי בכמה אזורים בארץ שאפשר לקשישים לבחור אם ברצונם להמשיך ולקבל את גמלת הסיעוד שלהם בצורת שעות סיעוד, מה שידוע כגמלה בעין, או ישירות לידיהם, כלומר גמלה בכסף.

למי שבחר בגמלה בכסף ניכו את החלק שהיה מיועד להישאר בחברת הסיעוד ולכן הוא קיבל רק 80% מהגמלה שהיתה מועברת לחברה. הקשישים שבחרו בגמלה בכסף החלו לשלם ישירות למטפלת הזרה, ללא תיווך של חברות הסיעוד. אותם קשישים הוגדרו מאותו שלב כמעסיקים הבלעדיים של המטפלת הזרה, על כל המחויבויות הנגזרות מכך כמו תשלום שכר בזמן, ימי חופשה, דמי חגים והבראה. אם הקשיש או משפחתו לא עשו זאת, העובד הזר יכול לתבוע אותם ישירות ולא את חברת הסיעוד, שהיא המעסיק שלו במקרה של קבלת הגמלה בעין.

כדי לפקח על הקשר בין המעסיק למטפלת הזרה וכדי לתווך בין קשיש סיעודי למטפלת נכנסות לבית הקשיש חברות פרטיות העוסקות בתיווך בין עובד זר לחולה סיעודי ונקראות "לשכות פרטיות". חובה על כל מעסיק של מטפלת זרה להיות רשום בלשכה פרטית ובתמורה לשלם על כך 70 שקל בחודש. האגרה הזו אמורה לממן בין השאר פעם בשנה ביקור של עובד סוציאלי מטעם הלשכה, כדי שזה יוודא כי הקשיש הסיעודי מקבל את כל צרכיו מהמטפלת הזרה והיא מקבלת את כל המגיע לה כעובדת הקשיש.

מדו"ח של מכון ברוקדייל וביטוח לאומי עולה כי למרות האחריות שנפלה על כתפיהם, הקשישים היו מרוצים וכך גם משפחותיהם. למעשה, משפחות רבות דיווחו כי לאחר שעברו לקבל את הגמלה בכסף ההוצאות שלהם קטנו ב־400–600 שקל בחודש לעומת הזמן שבו קיבלו את הגמלה בעין. אף שהיה מדובר בניסוי קטן יחסית ומוגבל בזמן, חוקרי המכון המליצו להרחיב אותו.

קשישים סיעודיים צילום: אוראל כהן

המציאות מורכבת יותר

הרחבת הניסוי, אשר דורשת לפחות את הסכמתו שבשתיקה של שר הרווחה הנכנס מאיר כהן, שווה הרבה מאוד כסף לתקציב המדינה. אנשי צוות הרווחה באגף התקציבים של משרד האוצר מצאו כי אם יעבירו את כל הקשישים הסיעודיים הקשים אל גמלה בכסף במקום גמלה בעין הם יוכלו לחסוך לקופת הביטוח הלאומי 200 מיליון שקל בשנה, ומכאן לחסוך לקופת המדינה את הסכום הענק הזה, שכן המדינה היא זו שמממנת חלק ניכר מתקציב המוסד. על פניו, עסקה משתלמת - חותכים בבירוקרטיה וגם הקשיש מרוויח וגם נחסכים כספי משלם המסים.

בשטח המציאות מורכבת הרבה יותר. כדי לעמוד ביעדי החיסכון התקציבי - אותם 200 מיליון שקל בשנה - כמה שיותר קשישים צריכים לעבור לגמלת סיעוד בכסף. מה שיכול לעזור למעבר הזה הוא הגדלת התמריץ של הלשכות הפרטיות להגיע אל הקשישים שכיום מקבלים את הגמלה בעין ולהראות להם איך בכמה פעולות פשוטות הם עוזבים את חברת הסיעוד ומקבלים את הקצבה ישירות לידיהם. הפלא ופלא, זו בדיוק הסמכות שמשרד האוצר נתן להן בחוק ההסדרים.

מינואר 2014 תהיה ללשכות הפרטיות החובה לא רק לבקר את הקשיש ארבע פעמים בשנה במקום פעם אחת, אלא גם "לסייע לזכאים לגמלת סיעוד בהתנהלותם מול המוסד לביטוח הלאומי לקבלת הקצבה", כפי שכתוב בתוכנית הכלכלית שפרסם האוצר בשבוע שעבר. אם עד כה עשתה זאת העובדת הסוציאלית בלשכת הרווחה העירונית, שאין לה שום תמריץ כספי להעביר את הקשיש לקבל גמלת סיעוד בכסף, אז החוק יחליף אותה במי שיש לו אינטרס לעשות זאת, עובדי הלשכה הפרטית.

כדי למנוע חזרה אחורה, הוסיפו באוצר עוד סעיף שקובע כי מינואר בשנה הבאה כל מי שיעבור למצב סיעודי יחל לקבל את הגמלה בכסף בלבד, ללא אפשרות אחרת. קשיש שבמשפחתו יש קשיים תפקודיים, קשישים עריריים ללא ילדים או אפילו קשיש שעשוי לחשוש כי ילדיו ייקחו את גמלת הסיעוד לצורכיהם ולא לצרכיו, כל אלו ייתקלו בקשיים בדרך למימוש הצורך לקבל טיפול סיעודי צמוד בשנות חייהם האחרונות.

איפה כספי הקשישים

השינוי שהאוצר מקדם ישפיע על אחת האוכלוסיות השבריריות ביותר במדינה ולא בטוח שבאמת נותן פתרון למצוקות של הקשישים הנזקקים באמת.

הקשיש יהיה זכאי לכל היותר לקצבה של 2,888 שקל בחודש, שממנה ינכה ביטוח לאומי את דמי הביטוח שמשלמים על מטפלת זרה (2% מהשכר החודשי), את ההפרשות לפנסיה (6%) ואת פיצויי הפיטורים (6%) - הוצאה המסתכמת ב־602 שקל בחודש אם מניחים שהמטפלת משתכרת לפי שכר מינימום של 4,300 שקל בחודש ולא מקבלת תשלום נוסף על עבודה בחופשות, דמי הבראה וכד'.

לאחר שמורידים את תשלום החובה ללשכה הפרטית בגובה 105 שקל, יישארו לקשיש 2,181 שקל בחודש שלהם עליו להשלים 2,119 שקל כדי לשלם למטפלת שכר מינימום.

קשישים הנהנים מקצבת זקנה ושאירים זוכים ל־2,380 שקל שבעזרתם הם יכולים להשלים את הסכום. אם לאותם קשישים יש פנסיה שתספיק גם לאוכל, ביגוד, תשלום חשבונות, תרופות ועוד - אשריהם. אחרת עלולה להיווצר בעיה קשה.

אדם בריא יתקשה להבין עד כמה עדין כל שינוי באורחות חייהם של הקשישים הסיעודיים. ניתן להתקרב לכך במשהו בעזרת עיון בהגדרה של ביטוח לאומי מי הוא קשיש סיעודי, שמתארת עד כמה אותו אדם הוא חסר אונים: "מי שתלוי לחלוטין בעזרת הזולת בכל פעולות היומיום בכל שעות היממה, וכן מי שזקוק להשגחה מתמדת".