איירון מענטש

יאיר לפיד חזק מאיתנו. כל כך יותר חזק, שהוא אפילו אינו צריך להתאמץ. כמו נושאת מטוסים אמריקאית המבצעת תמרון ראוותני מול חופי מדינה סוררת, די להשקיף על לפיד מקו הביצורים המיושן שלנו כשהוא משייט בבטחה על קו האופק כדי להבין שאין טעם לצאת למלחמה. עדיף לחבור למנצח.

אינני אומר את הדברים בזעם אלא בהכנעה. מתוך קבלת הדין, בהרכנת ראש אל מול כוח גדול, מונחה מטרה, בעל יכולת דיוק מושלמת ובעיקר כזה שהארסנל שלו מותאם להפליא לעת הזאת.

למי שחושב שאני מפריז, אני מציע להקדיש כמה דקות כדי לצפות במופע המושלם של לפיד ששודר לפני שבוע, במתכונת של וידיאו צ'ט עם גולשים שהעלו שאלות בעמוד הפייסבוק שלו (tinyurl.com/LapidTalks). השיחה המצולמת החד־צדדית הזאת (הגולשים אינם נראים אלא מופיעים רק כשאלה כתובה, שזוכה למענה נחרץ מיאיר לפיד לייב) מתמצתת באופן מופלא את שלושת הכישורים העיקריים שהופכים את לפיד לפוליטיקאי בלתי מנוצח כיום: פרצוף יפה ומזוהה בכל בית, יכולת לייצר מילים מדויקות בכל סיטואציה, והבנה עמוקה של כל פלטפורמה שדרכה הוא מתוקשר.

לא אחדש הרבה אם אומר שהמצע שעליו נבחר לפיד היה בעיקר פניו המוכרות. בניגוד לטענות המלעיזים, הוא לא זנח ולא מעלה על דעתו לזנוח את המצע הזה, המאפיר כל כך נכון.

יאיר לפיד

לכן חשוב להתעכב דווקא על המילים של לפיד. לכאורה נדמה שגם כאן אין מה לומר עוד על יכולת הכתיבה של אמן הטורים. אלא שלקראת הבחירות, וביתר שאת אחריהן, לפיד השכיל להקפיץ את המיומנות שליטש במשך שנים מדרגה נוספת, והפך אותה למכשיר אימתני לשימור כוחו. בעידן של רישות חברתי מלא, כאשר כלי התקשורת - כל כלי התקשורת - אינם עוד מתווכים הכרחיים בינו לבין הקהל, יכולתו לדייק באופן מופלא במילים שהוא מבקש להשמיע אפקטיבית יותר מכל טריק פוליטי קיים.

הקו המחבר בין כל ההתבטאויות של לפיד הוא ההבטחה לעשות טוב. נכון, גם בכתיבתו העיתונאית הוא נבנה מהרצון לעשות טוב, בעיקר באמצעות חיבורו של הקורא לאיזה קולקטיב כל־ישראלי ולנרטיב של סבל/כעס/חלום משותפים. אלא שכעת לפיד הפוליטיקאי לוקח את הקולקטיב המדומיין הזה, מחבק אותו כרגיל במילים של שותפות גורל, ואז מניח לפניו הבטחה: שתף פעולה - זה יעשה לך טוב, ובעתיד הממש קרוב.

להבדיל מרוב הפוליטיקאים, כשהוא מדבר או כותב, מטרתו הראשונה של לפיד אינה בהכרח לשכנע בצדקת דרכו. המילים שלו מבקשות קודם כל ליצור הזדהות, ואז לטעת ספק סביר. הן עושות זאת על ידי כך שהן מחדירות בשומע תקווה פרטית לשיפור מצבו האישי. ומרגע שהתקווה ניטעה, קשה לוותר עליה. תקווה מעקרת את החשק למחות.

כך, למשל, בתשובה לחגית, השואלת הראשונה בווידיאו צ'ט שתהתה מדוע לקח לפיד ממעמד הביניים, הוא ענה: "אני מכיר בזה שזה כואב... הכאב הזה זמני מאוד. הוא יעבור. שנה, שנה וחצי, אנחנו יוצאים מהצד השני, ואז יש לנו מדינה שמנוהלת היטב". ההבטחה "לצאת מהצד השני" חזרה גם בתשובה לשאלה הבאה. זו הבטחה קולעת, מדויקת, משום שהיא מספקת אופק חיובי בתוך פרק זמן שאפשר לדמיין אותו. ההבטחה הזאת (עם לוח זמנים קצת פחות אופטימי) נכחה גם בנאום של לפיד לפני חודש במכון למחקרי ביטחון לאומי, שם דיבר על "מהפכה שתוך שנתיים כל ישראלי ירגיש, ותוך שלוש שנים תשנה מהיסוד את מצבו של האדם העובד".

אתה יכול לנתח עד מחר בצורה רציונלית את גזירות התקציב ולמצוא שלא טמון בהן בסיס לאופק החיובי שעליו מצהיר לפיד. אבל בו בזמן - ולפיד יודע את זה - אתה לא רוצה להפסיד את הצ'אנס "לצאת מהצד השני" ב"מצב טוב יותר", "שונה מהיסוד", ועוד "בלי כאב". הרציונל הסקפטי שלך נתקל באמוציה חיובית. לפיד הוא אמן של הטבעת אמוציה חיובית.

הטריק טמון בכך שאת הדיסוננס הקוגניטיבי הזה, חוסר הנוחות שיוצר הפער בין השכל הסקפטי לרגש אחוז התקווה, הכי קל ליישב באמצעות פאסיביות. נמתין ונראה. הרי "שנה, שנה וחצי" זה לא הרבה זמן. ננשוך שפתיים. מבחינת לפיד, זה מספיק כרגע. אולי לא כדי להפוך לראש ממשלה בקרוב, אבל בוודאי כדי למנוע מחאת המונים ברחובות.

לפיד מכוון לדעת גדולים. נוריאל רוביני, הסלב הכלכלי חוזה השחורות, אמר בראיון ל"מוסף כלכליסט" לפני שנתיים בדיוק את זה: "מבחינה פוליטית, כשאתה מבקש מאנשים להדק את החגורה ולהקריב בלי שתהיה צמיחה ובלי להצביע על אור בקצה המנהרה, הם מתקוממים. יש שביתות, הפגנות, וכמו שראינו ביוון, אנשים מתחילים לשלוח פצצות בדואר". רוביני אמר שחייבים להשאיר תקווה, ולפיד יודע למולל את התקווה הזאת בפיו עד שתתאים בדיוק לחור בלבם של קוראיו.

ורק הוא יודע לעשות זאת. ללא דוברים, ללא הודעות יח"צ, לפיד עצמו ניצב - על הבמה, בפייסבוק, בטלוויזיה, בווידיאו צ'ט - מגיב לכל מתקפה או שאלה בדייקנות קטלנית. לא בהכרח משום יכולתו לדייק בעובדות, אלא משום יכולת הקליעה המופלאה שלו אל רחשי הלב. מהסיבה הזאת ציידי אי־דיוקים, מזהי סתירות פנימיות וסתם ציניקנים יכולים להמשיך עד מחר לאתר טעויות, נסיגות ואי קיום הבטחות. אין לכל אלה שום משמעות, כל עוד לפיד אינו מחטיא אף קליעה אל נימי התקווה של המאזין. וכל קליעה כזאת מערערת את הנחרצות, את הידיעה הברורה מה נכון לעשות.

בדיוק כמו אותה נושאת מטוסים הבטוחה שהיא מביאה חירות לעולם, גם מנקודת המבט של לפיד כלל לא מדובר במעשה ציני. זה בסך הכל עוד ניסיון מוצלח לאחוז את החבל בשני קצותיו. גם כוונה כנה לעשות טוב, וגם חיזוק האהדה כלפיו. בעוד שנתיים, "כשנצא מהצד השני", או שנעריץ את האדמה שהוא צועד עליה, או שנחשוב שלא נתנו לו צ'אנס אמיתי.

ב־1963, השנה שבה לפיד נולד, ביבשת אמריקה הרחוקה הגיח לאוויר העולם איירון מן. דמות קומיקס עטויה בחליפת שריון בצבעי אדום־זהוב, פאר השכלול הטכנולוגי, שהיא האלטר־אגו של גאון קפיטליסט יפה תואר עם מצפון מעודכן שמבקש להשתמש בכוחו כדי להציל את העולם.

יאיר לפיד חזק מאיתנו, ולכן הוא ינצח.