משקולת על תקציב הביטחון
התנאים וההטבות הניתנים לאנשי הקבע עלולים להפוך את תקציב הביטחון לגדול על מדינת ישראל
את הדברים האלה השמיע שר הביטחון משה יעלון לפני שבוע בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת בעת סקירת הקיצוץ התקציבי שהחליטה הממשלה להשית על משרד הביטחון בשנתיים הקרובות. "זהו אתגר כלכלי. נידרש לעשות את ההתאמות ולהיכנס מתחת לאלונקה כדי לסייע בנטל הכלכלי", הוסיף הרמטכ"ל בני גנץ יממה לאחר מכן.
האגדה האורבנית היא המציאות
הפתרון שמצאו הרמטכ"ל ושר הביטחון, שאנשי הצבא טוענים שהוא בלתי נמנע, היה לקצץ באימוני המילואים עד סוף השנה, לצמצם אימונים שתוכננו ולהתחיל בתהליך פיטורים שיימשך ארבע שנים. אפילו אם זו אכן הדרך היחידה להתמודד עם קיצוצים תקציביים בטווח הקצר, הרי שבטווח הארוך הפנסיה הצבאית היא אינה אגדה אורבנית, אלא שרירה וקיימת ומכבידה על תקציב הביטחון. ואיתה גם תקציב אגף השיקום, ושורה של הטבות שניתנות לאנשי הקבע. עוד לפני שהצבא מוציא שקל לטובת ביטחון, 10 מיליארד שקל יתוקצבו לפנסיות, שיקום והטבות. והסכום הזה גדל בקצב מהיר מדי שנה.
הרמטכ"ל בני גנץ צילום: אלכס קולמויסקי
מי שבוחר לטמון ראשו בחול מול המספרים האלה שלא יתפלא אם בעוד כמה שנים תקציב הביטחון יהפוך גדול על מדינת ישראל. למעשה, זהו אינטרס של צה"ל לטפל בעניין, כדי שיישארו לו כמה שיותר תקציבים פנויים לביטחון, לרכש, לאימונים ולבניית הכוח הצבאי.
אנשי הקבע כאויבי העם
בצה"ל מרגישים מותקפים. הרי הציבור מחבק את חיילי החובה, מצדיע לחיילי המילואים, אבל תוקף את אנשי הקבע כאילו היו אויב העם, אף שהם עמוד השדרה של הצבא. צריך לומר ביושר: אם המדינה רוצה לוודא שבצבא הקבע יהיו אנשים איכותיים, בעיקר בתפקידי הלחימה שדורשים הקרבה משפחתית ולעתים אף הקרבה של חיי אדם, היא מוכרחה לוודא שמי שמגיע לו מקבל מה שמגיע לו.
אבל הזעם של הציבור לא מופנה כלפי ההטבות שמקבלים אנשי הקבע הקרביים. לא. הציבור כועס על כך שבעוד אנשי הקבע הקרביים מהווים רק 20% מכלל אנשי הקבע, כל אנשי הקבע מקבלים תנאים שרובנו יכולים רק לחלום עליהם. וכל זה ממומן, כמובן, מכספי המסים של הציבור.
בצה"ל טוענים שכבר מזמן אין קביעות בצבא, שרק אחד מכל עשרה אנשי קבע יישאר בצבא לקריירה מלאה, שאנשים מפוטרים מהצבא בגיל 40 ומתקשים למצוא עבודה, ושאפילו הפנסיה התקציבית שלהם די קטנה. כל הדברים האלה נכונים. אלא שהתופעות האלה חמורות שבעתיים במגזר הפרטי. גם במגזר הפרטי אין ביטחון תעסוקתי, קלושים הסיכויים למצוא עבודה אחרי גיל 40, ועם כל הכבוד לפנסיה המצומצמת של אנשי הקבע - לפחות הם מקבלים משהו, וכבר מגיל 40.
הפנסיה של כל יתר האזרחים העובדים תגיע רק בגיל 67 והיא תהיה הרבה יותר קטנה. מלבד זה, ישראל כבר אינה מדינה שחיה על חרבה. יש כאן עוד תחומים ומקצועות שזקוקים לעידוד וטיפוח. בלי המורים הכי טובים והרופאים הכי טובים ואנשי התעשייה הכי טובים, כל עוצמת הביטחון שבעולם לא תעזור לנו.
