השקיפות העמומה של האוצר

לראשונה אי פעם חשף בשבוע שעבר שר האוצר משה כחלון בפני שרי הממשלה לא רק מה קורה בשנה השוטפת, אלא מה עומק הבור שהממשלה מכניסה את עצמה אליו בשנים הבאות, מה גודל הקיצוצים ומהם שינויי המיסוי שצריך לעשות בשביל לצאת ממנו. הנתונים שכחלון הציג התבססו על פיתוח חדש של משרד האוצר - הנומרטור. הפעלת כלי זה, שנועד לוודא כי לכל הבטחה שהשרים מפזרים יש כיסוי תקציבי, היא צעד גדול של אגף תקציבים למען השקיפות.

אף שמבחינת אגף תקציבים מדובר בצעד גדול לכיוון השקיפות, הוא קטן יחסית למי שאינו דובר תקציבית שוטפת - כמו למשל שרי הממשלה והציבור הרחב - שכן חלקים גדולים מהמידע שבמסמך הנומרטור נשארו חסויים, ולא במקרה.

חושף הבטחות זניחות

הציבור, למשל, יכול לדעת בכמה יגדלו תקציבי המשרדים החברתיים בכל אחת משלוש השנים הקרובות (גידול של כ־17 מיליארד שקל), אולם הוא לא יכול לדעת את פילוח הגידול הזה. מי יקבל את חלק הארי של גידול התקציב - משרד החינוך? מערכת הבריאות? אולי משרד הרווחה? זה נשאר סוד.

האוצר אמנם חושף דוגמאות לעלויות של הבטחות תקציביות, אך אלה זניחות ומסתכמות במאות מיליונים אחדים בלבד (בממוצע לשנה). כך, למשל, תגבור אבטחת מוסדות יעלה כ־100 מיליון שקל ותוספת זכאויות לתרופות לניצולי שואה תעלה 110 מיליון שקל. אבל את הדוגמאות לעלויות הגבוהות באמת הוא לא חשף. כך, למשל, הציבור לא יכול לדעת את העלות של הסכם השכר שנחתם מול הסתדרות העובדים או מה העלות של ההסכמים הקואליציוניים. האם לציבור לא מגיע לדעת כמה הדברים האלו עולים? האם לציבור לא מגיע לדעת בדיוק כמה כסף מכספי המסים שלו עומד להצטרף בחמש השנים הקרובות לתקציב הביטחון מכוח ההסכם שהאוצר חתם מול משרד הביטחון? למה לא לפרט?

אולי משום שהאוצר ומשרד ראש הממשלה, שעודכן כל העת על היקף הפרטים שייחשפו במסמך, לא רוצים שמשרדי הממשלה יריבו ביניהם. גישה של הפרד ומשול נוחה בהרבה לניהול בהשוואה לשקיפות מוחלטת. סיבה נוספת לשקיפות העמומה הזו יכולה להיות אסטרטגית: ככל שהמידע לגבי היקף ההבטחות התקציביות יהיה עמום וכללי יותר, הדבר יקל על האוצר ועל ראש הממשלה להגיד בפרסום הבא שחלק מההבטחות התקציביות החדשות נכללו במסמך הקודם. במידה שזה יקרה, לציבור לא תהיה שום דרך לבדוק אם זה נכון או לא.

עמימות גדולה עוד יותר במסמך הנומרטור מתקיימת בכל הקשור להכנסות המדינה. לא מפורט במסמך כמה נכנס למדינה ממסים וכמה חסר בקופה, להערכת האוצר, כדי לעמוד ביעד הגירעון הממשלתי. אז נכון, האוצר מציין במפורש את גודל הבעיה - חוסר בהכנסות של 4.3 מיליארד שקל במצטבר בשנתיים הקרובות - ומציין שיש צורך לעשות עם זה משהו, אבל הפתרונות נשארים עמומים. "צעדי ההתכנסות האפשריים בצד ההכנסה", כותב האוצר בלשון מסובכת, "הם הרחבת בסיס המס; כלומר ביטול של הפטורים הקיימים במערכת המס או העלאה של שיעורי המס הקיימים".

מאחר שראש הממשלה ושר האוצר לא מתכוונים להעלות מסים בתקופה הקרובה כי הדבר מנוגד לאג'נדה הכלכלית שלהם, נשארת סוגיית ביטול הפטורים ממס. למה אז למה לא לציין במפורש שהאוצר מתכוון לקצץ עוד בהטבות המס לחוסכים לפנסיה כפי שעשה לפני שנה? או, לחלופין, שבכוונתו לבטל את הפטור ממע"מ על פירות וירקות? באוצר לא חושפים את הקלפים כדי לא לעורר שדים רדומים.

לחשוף את כל המספרים

וזו גם השורה התחתונה: אף שמשרד האוצר הלך כברת דרך ראויה לציון וחשף מידע מאקרו־כלכלי רב שלא הסכים לחשוף קודם לכן, הוא עדיין משאיר את הקלפים החזקים ביותר קרוב לחזה. השליטה בחישוב המספרים נשארת אצלו, ואין לאף אחד דרך לדעת כיצד חישב אותם. לח"כים, ובעיקר לחברי ועדת הכספים שאמורים לפקח על עבודת משרדי הממשלה, אין דרך לדעת כיצד משרד האוצר חישב את המספרים שלו, וכיצד הגיע לבור של 14 מיליארד שקל ולא לבור של 15 מיליארד שקל.

מסמך הנומרטור שהציג האוצר יכול היה להיות המהלך התשתיתי החשוב ביותר של אגף תקציבים מאז תוכנית הייצוב של 1985. בסופו של דבר, באופן שבו הוצג הוא קצת מפספס את המטרה.