למה צריך 180 מיליון שקל בשנה למשלחות רכש

הסתכלו היטב על העיגול הגדול שמלווה את הכתבה הזו, כחלק מפרויקט "מחלקים את העוגה" של "כלכליסט" והסדנא לידע ציבורי, שחושף את סודות התקציב. הסתכלו על העיגול הזה משום שזה פחות או יותר כל מה שהממשלה חושבת שהציבור צריך לדעת על תקציב משרד הביטחון. עיגול גדול אחד שמתאר 51 מיליארד שקל בשנה - התקציב הגדול ביותר למשרד אחד - ולא מספר לציבור מה יש בתוכו. חור שחור של עשרות מיליארדים. כל שקל שנשאב לתוך המערכת הביטחונית, שמגיע למקום לא ידוע, הוא שקל שלא יוקדש לרפואה, לחינוך, לרווחה, לדיור.

כל עוד מדובר בהוצאה על ביטחון ממש, ניחא. אבל בתקציב כל כך גדול, שגם גדל בעוד כמה מיליארדים במהלך השנה, יש הרבה מאוד בורות שומן. אחד מהם, שאותו נחשוף מיד, הוא בור של 180 מיליון שקל, הבור של משלחות הרכש והנציגויות הצבאיות בחו"ל. משלחות שבעולם המודרני - העולם השטוח, עולם של החלפת מיילים ושיחות וידאו מרובות משתתפים - הפכו להיות לשכות סידור עבודה לילדי מקורבים בטיול של אחרי הצבא.

לפרויקט המלא לחצו כאן

6.8 מיליארד שקל לפנסיות

עוד לפני משלחות הרכש, התקציבים הגדולים מופנים למטרות אחרות. הסעיף התקציבי הגדול מבין אלה הוא תשלום הפנסיות הצבאיות לגמלאי הצבא. הסכום הזה יגיע בשנה הבאה לשיא של 6.8 מיליארד שקל, שהם 12% מהתקציב כולו. מדובר בפנסיה תקציבית לאנשי קבע שפרשו בגיל ארבעים ומשהו מהצבא, ויקבלו את הפנסיה הזו עד סוף חייהם מבלי שחסכו בעצמם. הסכום הזה הוא אדיר, והוא מטפס מדי שנה. מלבד הפנסיה, מערכת הביטחון תוציא בשנה הבא 5 מיליארד שקל על אגף השיקום, שמזמן לא רק משקם נכים. למעשה, כ־75% מתקציבו מיועד למתן הטבות וקצבאות לחיילים ואנשי קבע שחלו במחלות שונות בזמן השירות שלהם, או נפגעו בזמן חופשה.

סבב קיצוצים נוסף בעוד שנתיים? בשל תוספת לתקציב הביטחון ב־2015 הממשלה לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה מחר חדש של מכון ון ליר: בעקבות הקיצוץ בתקציב תגדל ב־2014 ההוצאה הציבורית בשיעור ריאלי של 1.1% בלבד, לעומת עלייה של 7% הצפויה השנה אמנון אטד לכתבה המלאה 

ומה עוד? בצבא מבהירים שמלבד נושאי כוח האדם, שההחלטה על שינויים צריכה להיות של הפוליטיקאים ולא של הגנרלים, סכומים גדולים מופנים לטובת קיום צבאי שוטף. הסכום הזה, על פי צה"ל, מסתכם ב־22.5 מיליארד שקל מדי שנה, והוא כולל אימונים, תעסוקה מבצעית, רכישת ציוד צבאי חדש, תחזוקה של הציוד הקיים, ותשלומי שכר. וזו השורה התחתונה של הצבא: אם תפגעו בתקציבי הקיום השוטף, תפגעו בהכרח בביטחון. וכך בסופו של דבר אנחנו מגיעים, כמשל, לתקציב המשלחות הביטחוניות לחו"ל. בצבא טוענים כי אפילו אם המדינה הייתה מבטלת בבת אחת את כל משלחות הרכש, היו נחסכים פחות מ־200 מיליון שקל בשנה, שהם טיפה בים כשהתקציב הכולל הוא כ־60 מיליארד. נכון, זו טיפה בים. אבל בתקופה של קיצוצים תקציביים, כל שקל קובע.

טיול אחרי צבא במשלחת

למשרד הביטחון ולצה"ל יש 26 משלחות, נציגויות ונספחויות ברחבי העולם. הגדולה שבהן ממוקמת בניו יורק, והיא מונה 47 שליחים של משרד הביטחון, 27 קצינים של צה"ל ועוד 132 עובדים ישראלים מקומיים, שהם במקרים רבים בני משפחה או בני משפחה של חברים של אנשי משרד הביטחון שפשוט נמצאים בארה"ב בטיול אחרי הצבא או בלימודים. לא מעט גורמים איתם דיבר "כלכליסט" העידו על התופעה הזו, איש מהם לא היה מוכן להגיד זאת בגילוי שמו ופרטיו.

במשרד הביטחון טוענים כי הם מתייעלים בנושא. זה נכון. היקף ההתייעלות: ב־3 השנים האחרונות צומצמו 9 משרות של שליחים בניו־יורק ועוד 40 תקנים של עובדים ישראלים מקומיים. בשנה הבאה יצומצם עוד תקן אחד במשלחת ניו יורק המנופחת. זהו.

השליחים של מערכת הביטחון וצה"ל (ולמעשה, של כל זרועות המדינה) זכאים למימון שהייתם בחו"ל בהיקפים מופלגים. העלות הממוצעת של אחזקת שליח בחו"ל היא מיליון שקל בשנה.

במסגרת העלות הזו כלולות הטבות רבות. למשל, טיפולים רפואיים מלאים, שכר דירה ואחזקת דירה במיקומי ביקוש, וכן מימון לימודים מלא לילדי השליחים, גם אם מדובר בבתי ספר פרטיים בעלות של 100 אלף דולר בשנה. אין לזה תקרה אפקטיבית. כך שגם אם ההתייעלות הזו הייתה חוסכת רק "כסף כיס" למדינה, כדברי מערכת הביטחון, היא הייתה שולחת מסר ערכי. שלכספי משלם המסים צריך להתייחס ביראת קודש.

תקציב במבוי סתום

במידה רבה, תקציב הביטחון הגיע לפרשת דרכים. הוא הגיע לגודל כזה שהוא כבר מתחיל להיות לא רק נטל כבד על תקציב המדינה, אלא גם על עצמו. ההוצאות על כוח אדם הן אדירות. בין חצי לשני שליש, תלוי מי עושה את החישוב (הצבא או משרד האוצר, בהתאמה). עוד לפני שהצבא מוציא שקל על ביטחון, הוא מוציא 27 מיליארד שקל על נושאי כוח אדם, 10 מיליארד מתוך זה לפנסיות ולשיקום.

בעידן של התעוררות חברתית, בעידן שבו הציבור מבין שכספי המסים שלו משרתים סדר יום ארכאי, משהו בתמונה הזו סופו להשתנות בדרך זו או אחרת. תקציב הביטחון לא יוכל פשוט להמשיך ולגדול ל־100 מיליארד שקל בשנה באין מפריע, ממש כמו שמחירי הדלק לא יוכלו להגיע ל־10 שקלים לליטר בנזין מבלי שמשהו יקרה. זה פשוט לא בר קיימא, הציבור לא יוכל לעמוד בזה.

מישהו צריך לשנות את המגמות האלה. השינוי הזה צריך להתחיל בראש ובראשונה מהפוליטיקאים, נבחרי הציבור. אם הם יבחרו להביט בנתוני התקציב בשוויון נפש ולעבור הלאה כאילו מדובר בגזרת גורל, הרי שהם ימעלו בתפקידם. לחילופין, עומדת לרשותם ההזדמנות להתחיל שינוי עמוק, שיתן את פירותיו בעוד כמה שנים.

על השולחן מונחות כמה הצעות לשינוי. בשביל להפעיל אותן, או גרסאות דומות שלהן, נדרש אומץ ציבורי. למשל, הממשלה ממסמסת כבר שנתיים וחצי את המלצות ועדת גורן שהציעה שינוי מרחיק לכת בפעילות אגף השיקום. עיקר השינוי: כסף לנכים מפעילות מבצעית - כן, כסף לחולים ולנפגעי תאונות דרכים בחופשה - לא. שינוי שיחסוך מיליארד שקל תוך 5–7 שנים. אבל הפוליטיקאים מפחדים לגעת בסוגיה הטעונה והרגישה הזו.

הצעה אחרת, של ועדה בראשות פרופ' אשר טישלר הציעה דרך מקורית לחסוך מיליארדי שקלים בתשלומי הפנסיה לאנשי הקבע. הוועדה הציעה לתת לאנשי הקבע הפורשים מענק חד פעמי, להקל עליהם את ההשתלבות בשוק העבודה ולחסוך את תשלומי הפנסיה לכל החיים. משרד הביטחון לא הרים את הכפפה, וממילא לא בטוח שהאוצר היה תומך. גם כאן דרוש פוליטיקאי עם חזון, ועם אומץ לגעת בסוגיה הנפיצה הזו.