תאי העור מתחלפים. למה קעקועים לא?

נעמה היקרה,

התאים בגופנו לא מתחלפים כל הזמן. ובכלל, לא יפה לעשות הכללות. התאים שמצפים את המעיים שלך, לדוגמה, מתחלפים כל כמה ימים - והתאים הישנים מהווים מרכיב חשוב בצואה (המרכיב העיקרי, אם תהית, הוא חידקים). רוב תאי העצב שלך, לעומתם, לא התחלפו מאז היית במעי אמך.

קעקוע. לא יפה לעשות הכללות צילום: שאטרסטוק

גם כאן יש יוצאים מן הכלל: לאחרונה נתגלו שני מוקדים במח שממשיכים לייצר תאי עצב אצל בוגרים, אבל רוב תאי העצב ילוו אותך לקבר. למעשה, מדענים שהשתילו תאי עצב זקנים בעכברים צעירים גילו שתאי עצב של עכבר מאריכים ימים, בממוצע, פי שניים מהעכבר עצמו.

והעור? השכבה החיצונית שלו, הקרויה "אֶפִּידֶרְמִיס", אכן נמצאת בתחלופה תמידית. בחלקה הפנימי נוצרים תאים חדשים שנודדים אל פני השטח, מאבדים את הגרעין שלהם ומתים, וגוויותיהם המרוקנות נושרות והופכות למרכיב עיקרי באבק הבית. המסע הזה, מקצה לקצה, נמשך כשישה שבועות.

אך קעקועים גרים מתחת לאפידרמיס, וכל ההגירה מתרחשת מעליהם. המקעקע פוצע את העור ומחדיר את הדיו לשכבה פנימית יותר שנקראת "דרמיס", ושם יש תאים הרבה יותר יציבים - כולל תאי עצב. הדיו עצמו לא יושב בתוך התאים (כי תאים שנפגעים מהקעקוע מתים) אלא ביניהם. והוא יכול להישאר במקומו שנים ארוכות.

בסופו של דבר גם שם תאים מתחלפים, והדיו זז ונשמט עמוק יותר ויותר לתוך העור, וחלק ממנו מתפרק ומאבד את צבעו (קרינת השמש מזרזת מאד את התהליך הזה). לכן גם קעקועים דוהים ומיטשטשים עם הזמן.

וצלקות? גם הן לא שוכנות בתאים עצמם, אלא ברשת של הסיבים החלבוניים שמחזיקים את התאים במקום. לרוב הסיבים האלה מפוזרים בצורה אחידה והם נמתחים לכל הכיוונים, כמו רשת. אך כשהעור נפגע הוא ממהר למלא את הפצע בריכוז גבוה של סיבים שנמשכים כולם לכיוון אחד, כמו גשרים שנמתחים מעבר אחד של הפצע לעבר השני - כדי לסגור את הפצע בזריזות. וגם כשהתאים מתחלפים, הסיבים נותרים בשלהם.

לפעמים, עם השנים, הגוף מצליח לפרק חלק מהסיבים והצלקת מצטמצמת, אך יש גם צלקות שגדלות ומתפתחות עם הזמן. מחיר פעוט שאנו משלמים על יכולתנו להתמודד עם פציעות. ואלמלא היינו יכולים להתמודד עם פציעות לא היינו יכולים לקעקע את בשרנו, ואז היינו נאלצים להתחרט על דברים חשובים באמת.