מינוי הנגיד - ככה זה עובד בעולם: שימוע בבריטניה והמלצת ועדה בצרפת

בדמוקרטיות המערביות יש שתי תפיסות עיקריות למינוי בכירים בשירות המדינה: האחת, זו האמריקאית, מעניקה לנשיא ארה"ב חופש למנות לתפקידים בכירים אנשים לפי שיקול דעתו. כך, לעתים קרובות חילופי שלטון בארה"ב מלווים גם בחילופי גברי בצמרת שירות המדינה. למרות החופש שניתן לנשיא למנות אישים על פי בחירתו, כל מינוי חייב לעבור גם את אישור הסנאט.

בבריטניה קיימת ועדת איתור בכירים בשירות הציבורי שמגישה לראש הממשלה ולשר הרלבנטי רשימת מועמדים שגיבשה לתפקיד מסוים, ואלו האחרונים בוחרים את המועמד המועדף עליהם.

יו"ר הפדרל ריזרב, בן ברננקי צילום איי פי

התפיסה הבריטית, שרווחת בשינויים קלים במדינות מערב אירופה, מקדשת את ההפרדה בין שירות המדינה לבין הרשות המבצעת, קרי, הממשלה. לכן במדינות כמו בריטניה או צרפת קיימת העדפה לקדם מועמדים שצמחו בשירות המדינה ולא למנות בכירים מבחוץ.

ביוזמתה של הממשלה הקודמת בממלכה נכנס לתוקפו ב־2009 נוהל המחייב מועמדים למשרות בכירות מסוימות בשירות הציבורי לעבור שימוע בפני ועדה בפרלמנט. נוהל זה לא חל על כל התפקידים, וכך למשל הנגיד החדש של הבנק המרכזי של אנגליה מארק קרני לא נדרש לעבור שימוע, בעוד סגניו וחברי הוועדה המוניטרית של הבנק כן נדרשו לעבור הליך זה.

בצרפת השיטה דומה לבריטניה ומעודדת קידום של מועמדים מתוך שירות המדינה. אלא שגם שם יכול הנשיא, בתמיכתם של חברי הממשלה, למנות בכירים מטעמו לשירות הציבורי. כל מינוי כזה נבחן בוועדה שקיימת לשם כך. הנשיא והממשלה אמנם לא חייבים על פי חוק לקבל את המלצות הוועדה, אך ככלל הם נמנעים מלפעול בניגוד להמלצותיה.