מי סופר את שחקני הבית

אני ציוני. אני מתריס את הכרתי הציונית בפני מכריי מהשמאל הרדיקלי, הרואים בציונות מילה כמעט נרדפת לגזענות, בפני מכריי מהמרכז, שבשבילם ציונות זו התנדבות בקהילה, ובפני מכריי מהימין, שמתרגמים ציונות להתנחלות ולשליטה בעם אחר. בשבילי ציונות היא דבר אחד ויחיד: קשירת גורלנו האישי עם החברה היהודית בארץ ישראל.

את החינוך הציוני קיבלתי מאבי. גם היום אני עומד משתומם מתעצומות הנפש של נער בן ‭,17‬ שעלה בגפו לירושלים הדוויה של ‭.1925‬ אלא שכעבור שנה סב על עקבותיו. בשנית עלה לארץ ערב מלחמת העולם השנייה, ומאז לא יצא ממנה.

משעמדתי על פרשת ירידתו ניסיתי להבינה, אבל את הסוד הזה צפן אבא בלבו וכל תחנוניי לא הועילו. אז אני ציוני לא בזכות שיעורי ההיסטוריה, קריאת התנ"ך או השירות הצבאי, אלא בגלל המסר שהעביר אבא בשתיקתו. אבא שהיה כל כך מחויב לכאן שהתבייש בגילוי החולשה הטבעית של נער הרוצה לחזור לבית הוריו.

שלושת המועמדים לתפקיד הנגיד פסולים

הציונות של אבי הובסה. קחו שתי סוגיות דווקא "לא פוליטיות‭."‬ ראשית, פרשת מינוי הנגיד. שניים משלושת הנגידים האחרונים והמועמד "המוביל" הנוכחי הם כלכלנים שוחרי ישראל שאינם ציונים. פרנקל היגר מהארץ לשיקגו ושהה שם ח"י שנים לפני שחזר אלינו כנגיד. משסיים את כהונתו המשיך לבקר אותנו בעיקר בסופי שבוע, והעתיק את מרכז חייו לחו"ל. סטנלי פישר אדם נפלא, שעם התפטרותו כיבד אותנו בהגדרתו את ישראל כ"ביתו השני‭."‬ מריו בלכר שהה בישראל שלוש פעמים למשך כמה שנים, ועזב אותנו שלוש פעמים.

המועמד לתפקיד נגיד בנק ישראל, מריו בלכר. שהה בישראל שלוש פעמים למשך מספר שנים ועזב אותנו שלוש פעמים צילום: בלומברג

גם אם כולם נגידים מושלמים, זכים כשלג, שלושתם פסולים. נגיד הבנק המרכזי אינו טכנאי של משאבות כסף. הוא אחד המנהיגים החשובים של המדינה, ומנהיגים ראויים לא מייבאים. הם צומחים משדרת האנשים המחויבים לחברה.

סוגיה שנייה היא הפיתויים החומריים הניתנים לאנשי אקדמיה השבים לישראל. בשם הערכים החומריים מבקשת עכשיו הממשלה לערער את הסדרי השכר באוניברסיטאות ולקבוע ש"כוכבים" שנטשו את ישראל יחזרו אליה לא רק עם הטבות מס מפליגות, אלא גם עם שכר גבוה מעמיתיהם הלא פחות טובים שבטבעיות תקעו בישראל את יתד ביתם.

סטנלי פישר. כיבד אותנו בהגדרתו את ישראל כ"ביתו השני‭."‬ צילום: עמית שעל

ספק אם האמצעים הללו ישביחו את מאגר המוחות הישראלי. על כל ישראלי חוזר (לכמה שנים) יימצאו עשרה ישראלים שלא יבינו למה קופחו. יש פה מספיק צעירים מבריקים ונאמנים. מי שאינו רוצה לחיות כאן כאחד האזרחים, ייטב לו ולנו שיישאר שוחר ישראל המבקר כאן לרגל כנס, בר מצווה או קבלת תואר דוקטור של כבוד. האקדמיה הישראלית זקוקה רק לאותם צעירים, והם רבים, שהיה בהישג ידם לקבל הצעות מפתות באמריקה ואמרו "לא תודה‭,"‬ כי פשוט העדיפו לחיות בישראל.

אין לי טענות לנגידים ולמועמדים לנגיד ולתריסרי הישראלים החוזרים. כמה מטובי חבריי הם יורדים. כל טרוניותיי מופנות לשלישיית מפריחי הבלונים: בנימין נתניהו, יאיר לפיד ונפתלי בנט. בשתי הסוגיות הללו שלושת מנהיגי המדינה מלאי פאתוס אבל מתגלים כחסרי חוט שדרה ערכי. במקום לקדם את מי שעבדה בבנק ישראל כל חייה, הם מתרפסים סדרתיים בפני שועי עולם. במקום להעלות על נס את משאב הטבע האנושי היקר מגז, הם מתחנחנים בפני אקדמאים שלא רואים בישראל את ביתם ומנפנפים מולם באתננים מפוקפקים.

רוב אזרחי ישראל תומכים ב"ציונות" של נתניהו־לפיד־בנט. אז מה הפלא שאני מהרהר בעצבות ברוח סוף השנה הנושבת בחודש אלול. באלול אפשר להתנחם שיהיה תשרי. האם לציונות של אבא שלי יש רק אלול?

הכותב הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטת תל אביב וחתן פרס ישראל לכלכלה