פצצה בכל בית: משפחות במינוף

שום דבר לא הכין אותי למכתב התמים מהעירייה שחיכה לי על השולחן. היה כתוב שם שהמדרכה סודרה, לבקשתי כמובן. וגם שזה עלה לי 7,500 שקל, שאותם עליי לשלם בתוך שלושה חודשים בדיוק. ככה, פשוט. היו רק שתי בעיות קטנות: מעולם לא ביקשתי לסלול מדרכה, והמדרכה המדוברת בכלל לא נמצאת ברחוב שלי. לא נורא, אמרו בעירייה, אתם גוש של שמונה דיירים, ואחד מהם גר ברחוב שבו נסללה המדרכה. זה אומר שאתם חייבים לנו כסף. קריאה קצרה באינטרנט הבהירה שהעירייה מעקלת את חשבון הבנק למי שלא משלם. זה לא מתאים.

ההוצאה הבלתי צפויה הזו הצטרפה לסט ההוצאות הצפוי מאוד. סידור שלהן באקסל הבהיר לי שהמפעל של פרידנפלד, הכולל חמישה צרכנים (מהם תינוק בן שנה, ילד בן 3 וילדה בת 7), הוא עסק גירעוני בניהול התזרים השוטף שלו. אמנם יש חודשים שבהם הוא מרוויח קצת, אבל בחודשי הקיץ הוא מייצר בור עמוק של כמה אלפים טובים. אלא שגם אחרי שמנכים הוצאות חד־פעמיות, ההוצאות עדיין גדולות מההכנסות. לא צריך להיות בוגר תואר שני במימון כדי להבין זאת.

אז הולכים על תוכנית הבראה. יאללה, אמרתי לזוגתי, מקצצים. עברנו הוצאה־הוצאה: גנים לילדים 5,250 שקל; משכנתא 4,500 שקל; דלק 3,000 שקל; סופרמרקט 3,000 שקל; ארנונה, חשמל, מים וגז 1,500–2,000 שקל; חוגים לילדים ולמבוגרים 1,000 שקל; ביטוחים 700 שקל; חיסכון לילדים 750 שקל. וזה עוד לפני שקנינו פיסטוקים או בירה, ירחם השם.

מחאת מעמד הביניים. איך זה שאף אחד מהרגולטורים לא דאג לבדוק מה קורה עם משק הבית הישראלי? צילום: עופר צור

אין מאיפה לצמצם הוצאות

אוקיי, אמרתי, נילחם ב־HOT ובבזק. החיסכון: 100 שקל. קדימה, המשכנו בלהט, אין סרטים ואין מסעדות. אבל בשלושת החודשים האחרונים יצאנו פעם אחת למסעדה לכבוד סיום כיתה א' של הגברת הקטנה, והזמנו ארבע פעמים פיצה לילדים ב־50 שקל. נוריד את זה לפעמיים, והנה חסכנו עוד 100 שקל. נהדר. הלאה. אבל אין הלאה. פה ושם הוצאנו על ביגוד כי הילדים גדלו, ומדי פעם גם חולצה או זוג מכנסיים לנו. אבל לא מעבר לזה. נוריד אותם, וחסכנו עוד 300 שקל בממוצע בחודש. איך החיסכון הזעום הזה אמור להתחרות בהוצאות הקבועות האימתניות?

משהו נתקע בעמוד האינטרנט של הבנק ונכנסתי שוב לחשבון. הקלקה על כפתור תנועות העובר ושב הביאה לזינוק של קובייה ענקית, שעליה מרוח מספר ענק: 163,000 שקל. "קח עכשיו הלוואה של עד 163,000 שקל באישור מיידי", נכתב שם. הקובייה הזו ממש דיברה אליי. "קח אותי, גולן, ופוף! המינוס שלך ייעלם".

לפני שלחצתי על הכפתור, דמיינתי את עצמי יושב מול אלון גל שמסביר לי שאני אידיוט. שאני צריך לדבר מהקווי ולא מהנייד, ושהדיל שלי עם HOT גרוע, ושכדאי שאני אאחד את כל ההלוואות שלי ואפרוס אותן ל־30 שנה. העניין הוא שעוד אין לי שום הלוואות לאחד. לבור הזה עוד לא נפלתי. אני מסתכל עליו ממש עכשיו.

נתוני הממוצע רק מטשטשים את הבעיות

בשנתיים האחרונות, כל ניסיון לחסוך הלך לכיסוי ההוצאות השוטפות: למכונת הכביסה שהתקלקלה, לתיקון החשמל לתריס שנהרס. בכל פעם יש משהו אחר. אולי נמכור את הבית? זה ישאיר לנו די הרבה כסף בכיס, כי רכשנו אותו לפני עליות המחירים הגדולות. ומה נעשה בכסף? שוב נשכור דירה ונהיה תלויים בגחמות של בעל הבית התורן שיחליט יום אחד שלא מתאים לו, שהוא נותן את הדירה לבת שלו, שהוא רוצה עוד 1,000 שקל בחודש? לא מתאים.

אין משפחה שזה לא מעסיק אותה. החיים כאן - הבסיסיים, לא חיי המותרות המשוגעים שכוללים נסיעה לחו"ל פעם בשנה ועוד איזה נופשון בארץ וגם ארוחות במסעדות - הפכו לכמעט בלתי ניתנים להכלה עבור המעמד הבינוני. למשפחה שלי זה לא אמור לקרות. אנחנו שייכים למעמד הבינוני העליון, עשירונים 9–8. אנחנו אמורים להרוויח יותר ממה שאנחנו מוציאים, לאפשר לילדים חוג או שניים בלי נקיפות מצפון ואפילו להרשות לעצמנו נופש שנתי. בשנים האחרונות זו הפכה להיות משימה בלתי אפשרית כמעט, ובשנתיים הקרובות זה לא הולך להשתפר. אנחנו נשתמש בחלק מהחסכונות שלנו עד שהקטנים יסיימו את הגנים, ואז אולי נצליח להחזיר את העסק לפסים של רווח.. אבל מה עם המשפחות שמרוויחות פחות? סט ההוצאות שלהן לא שונה מהותית מההוצאות שלנו, והן נידונו להיזרק למעגל המינוף: הלוואה מחברת האשראי, הלוואה מהבנק, הלוואה על חשבון קרן ההשתלמות. הורה מינופים.

אם שום דבר דרמטי לא יקרה, המינוף של משקי הבית, הנשען על מחירי נדל"ן גואים ונטילת משכנתאות חסרת מעצורים, יהיה עוד פרק בספרו הבא של הכלכלן מייקל לואיס. הפרק ייפתח בתיאור האבסורד שלפיו נתוני המאקרו הכלליים הראו שבעצם בממוצע, הכל בסדר. הוא גם יסביר שפשוט בממוצע, המינוף של עידן עופר התמצע עם המינוף של משפחת פרידנפלד, ולכן הבעיה מוסתרת היטב. ואז מישהו בוודאי ישאל איך לא ידעו מה קרה לכל עשירון ועשירון בנפרד מעבר לתמונת הממוצע המתעתעת (ואכן, לבנק ישראל אין נתונים על כך), ואיך זה שאף אחד מהרגולטורים לא דאג לבדוק מה קורה עם משק הבית הישראלי. לא מהממוצע. זה מהחיים האמיתיים. זה שצריך לשאול את עצמו מאיפה לעזאזל הוא מממן הוצאה חד־פעמית של 8,000 שקל.