בנק עזוב
פרישתו של מנכ"ל דיסקונט היא הזדמנות למפקח על הבנקים לבדוק את הנעשה בבנק יותר מקרוב. לא רק מדאגה לממשל תאגידי תקין, אלא כדי לא לאבד הזדמנות נדירה להגברת התחרות בשוק הבנקאות
הפתרון המתבקש מונח ממש לנגד העיניים: הגברת התחרות באמצעות השחקנים הקיימים. פשוט לתת לבנקים הבינוניים יותר כוח וכלים כדי להתמודד מול שני הענקים, לאומי והפועלים. אלא שבפועל המצב כמעט הפוך - הרושם הוא שהפיקוח על הבנקים משאיר את הבנקים הבינוניים לבדם בשדה הקרב. ביכולתם מצליחים יותר, ובאי־יכולתם מצליחים פחות.
דיסקונט הוא הדוגמה הטובה ביותר לכך, והחלטתו המפתיעה לכאורה של מנכ"ל הבנק ראובן שפיגל לפרוש אחרי שנתיים וחצי בתפקיד היא טריגר מצוין לפתוח את הנושא לדיון עמוק יותר.
שפיגל. סביבת עבודה בלתי אפשרית צילום: אוראל כהן
פועלים לטובת הבנק או לטובת הבעלים?
שפיגל מסיים קדנציה קצרה, שבמהלכה עשה כמיטב יכולתו להצעיד את הבנק קדימה. הסיבה הרשמית שסיפק הבנק לפרישתו היא "סיבות אישיות ומשפחתיות", אבל בסביבתו הקרובה של שפיגל בבנק יודעים שהיו לו לא מעט סיבות טובות אחרות לסיים את תפקידו - סיבות שקשורות דווקא בסביבת העבודה הבלתי אפשרית שלו בבנק.
למעשה, זמן לא רב אחרי שהמדינה הפריטה את דיסקונט והעבירה את השליטה בו לקבוצת ברונפמן־שרוהן, בעליו החדשים די מאסו בו וחיפשו לו קונים. סוד גלוי הוא שהדמות החזקה ביותר בשנים האחרונות בבנק היא למעשה יוסי צ'חנובר. צ'חנובר הוא נציג משפחת ברונפמן וחבר קרוב של האב אדגר ברונפמן, שהוא גם המשקיע הגדול בקרן אתגר, קרן ההשקעות הפרטית של צ'חנובר.
צ'חנובר. הדמות החזקה בדיסקונט צילום: טל שחר
באופן פורמלי, צ'חנובר הוא חבר דירקטוריון בדיסקונט, אך לדברי מקורבים להנהלה מעורבותו בהחלטות ניהוליות ועסקיות גבוהה יותר משל דירקטור מן המניין, אולי אף חורגת מהגדרת סמכויותיו של דירקטור כזה. צ'חנובר הוא שזוהה כמי שהראה ליו"ר הקודם של הבנק, שלמה זוהר, את הדלת החוצה, והוא גם זה שעל פיו יוכרע מי יהיה המנכ"ל הבא של הבנק, או אם למכור את דיסקונט ניו יורק.
שפיגל, כשאר הבכירים בבנק בהווה ובעבר, ידע שיש לבנק יו"ר דירקטוריון רשמי - יוסי בכר - ויש מי שמחליט בפועל. זו סיטואציה כמעט בלתי אפשרית לעבודה. גם בישיבות דירקטוריון, מעידים מקורבים, כולם קשובים יותר למה שאומר צ'חנובר ופחות למה שאומר בכר.
מה יעשו הבעלים בתמורה מהמכירות?
השאלה היא האם צ'חנובר כנציג וכמקורב לבעלים פועל לטובתם, או לטובת הבנק. ברונפמן־שרוהן מצדם היו קרוב לוודאי שמחים להיפטר מזמן מהצרה הזו שנקראת דיסקונט. מבחינה זו, דיסקונט הוא מעין "בנק עזוב" - לא לבלוע ולא להקיא.
וכשהבעלים ראו שמכירתו היא עניין מורכב ולא אפשרי בינתיים, הם עברו לאסטרטגיה שונה: למכור ולממש מה שאפשר. כך, בנק דיסקונט ניו יורק נמצא כבר זמן רב על המדף, ואפילו חברת כרטיסי האשראי כאל מוצעת למכירה, לאחר שניהול כושל שלה הביא להשמדת ערך של מאות מיליוני שקלים בשנים האחרונות.
למה ענייני הניהול הפנימיים וההחלטות העסקיות של דיסקונט צריכים להטריד את ציבור המשקיעים והחוסכים בישראל? משום שנשאלת השאלה: היה ויימצא קונה ל"נתחים" הללו של הבנק, מה יעשו בעלי דיסקונט בתמורה?
אם לבעלים של הבנק אין עניין גדול בו לטווח ארוך, הרי שקרוב לוודאי שיעדיפו לחלק את התמורה כדיבידנד, במקום לנצל אותה להרחבת בסיס ההון של הבנק ולהגדלת היקפי פעילותו. במקרה כזה, הסיכוי להגברת התחרות על כיסו של הצרכן הישראלי תפחת, כפי שיפחת הסיכוי לכך שדיסקונט יצליח להפוך לגורם משמעותי יותר בענף.
כאן צריך להיכנס לתמונה המפקח על הבנקים. החלטתו של שפיגל לפרוש מתפקידו צריכה להדליק נורה אדומה בבנק ישראל, שחייב להתחיל לפעול ולבדוק את הנעשה בבנק מקרוב יותר, לא רק מתוך הדאגה המתבקשת לשמירה על ממשל תאגידי תקין. הפעולה והבדיקה מתחייבות כדי לא לאבד הזדמנות נדירה ואמיתית, גם אם קטנה, להגברת התחרות בשוק הבנקאות.
