אמא ואמא נפרדו – מי תשלם מזונות?

מעשה בבנות זוג שחיו יחד במשך כ-21 שנים, נישאו זו לזו ואף הביאו לעולם ילד משותף. השתיים, אשת פרסום בכירה ואשת חינוך, התגוררו בדירה שרכשו יחדיו. 

הבן המשותף נולד כ-15 שנה לאחר תחילת הזוגיות בין השתיים, בהפריה חוץ גופית שעברה אחת מבנות הזוג, ואובחן כאוטיסט. שש שנים לאחר הולדת הבן, טענה האישה שבת-זוגה, אמו הביולוגית של הבן, בוגדת בה, והשתיים נפרדו. בעת הפרידה מלאו לבן שש שנים.

האם הביולוגית ביקשה לחייב את בת-זוגה במזונות עבור הקטין, אך האחרונה סירבה, בטענה שלא התכוונה לשמש אם נוספת לקטין ומעולם לא אימצה אותו. עוד טענה בת-הזוג, שלא נערך כל הסכם בינה לבין האם הביולוגית בעניין הקטין. בנסיבות אלו, סיכמה, אין כל מקור משפטי היכול לחייבה לשאת במזונות הילד.

אמהות לסביות (ארכיון) צילום: שאטרסטוק

בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב, שדן בתביעה, קיבל את טענת בת-הזוג, לפיה על מערכת היחסים בין השתיים לא חל הדין האישי, שמכוחו ניתן לחייבה במזונות הקטין. אלא שעם זאת, סברה השופטת אסתר ז'יטניצקי-רקובר, שיש לבחון את השאלה, האם ניתן לחייב את בת-הזוג בתשלום מזונות מכוח ההתחייבות החוזית שבין השתיים, לרבות כלפי הקטין עצמו.

השופטת ז'יטניצקי-רקובר הסתמכה על פסיקות קודמות בתחום דיני המשפחה, שעשו שימוש במודל החוזי בעת שדנו במשפחות שאינן עונות על ההגדרה של משפחה קונבנציונלית – קרי, הורים ביולוגיים וילדים ביולוגיים. בבואה לגשת לסוגיה ציינה השופטת, כי מתחזקת בארץ המגמה של הכרה בזכויות וחובות ההורה מכוח מעמד חברתי וחוזי ולאו דווקא מכוח נישואין. כך, לדוגמא, כשמדובר על זכויות של הורה מאמץ, הורה במשפחה אומנה או הורה חורג.

השופטת הגיעה למסקנה, שאכן התקיימה התחייבות חוזית של בת-הזוג כלפי הקטין, על אף שבנות-הזוג לא הגישו בקשת אימוץ מטעם האם הלא-ביולוגית ועל אף שלא ערכו ביניהן הסכם כתוב לעניין זה. את המסקנה גזרה השופטת גם מתביעה שהגישה בת-הזוג האמורה עם סיום הזוגיות, בה דרשה אפוטרופסות ומשמורת על הקטין. תביעה זו אמנם נזנחה על ידה בהמשך, משראתה האישה כי היא עלולה להיות מחויבת במזונות בשל כך, אך היה בה כדי ללמד את בית המשפט על הקשר בינה לבין הקטין.

השופטת קבעה, כי טענת בת הזוג לפיה לא התכוונה לשמש כאם נוספת לקטין נסתרה על ידי התנהגותה ועל ידי יצירת מצג שונה בתכלית כלפי האם הביולוגית, כמו גם כלפי הציבור בכללותו. השופטת התבססה בקביעתה זו, בין השאר, גם על תיאורי האישה עצמה בתצהיריה, מהם עלה כי מערכת היחסים בינה לבין הקטין הייתה כיחסי אם ובן.

כוונתן של בנות הזוג הייתה לגדל את הקטין יחד, קבעה השופטת, ובת הזוג הייתה שותפה לכל תהליך ההפריה וההריון של האם הביולוגית ואף לקחה חלק פעיל בגידולו מרגע לידתו. משכך, סיכמה השופטת, נוצרה התחייבות חוזית שלה כלפי הקטין וכלפי האם הביולוגית ועליה למלא את חובותיה כלפי הקטין, ובכללן חובת המזונות.

לאור התנגדותה של האישה, נמנע בית המשפט מלקבוע שתשמש כהורה משמורן לקטין.

נראה כי המשפחה המודרנית הולכת ומוצאת לה את מקומה בחקיקה ובפסיקה: בתי המשפט מתאימים עצמם למציאות החדשה של משפחה, שהרכבה אינו עונה על תכתיבי המסורת ושההורים בה אינם בהכרח בעלי זיקה ביולוגית לילדים, והם נרתמים על מנת לסייע למשפחות אלו להגדיר את זכויותיהן ולבנות את דיני המשפחה המיוחדים עבורם. הכלל המנחה, כפי שהוא בא לידי ביטוי בפסק דין זה ובאחרים, הוא טובת הילד וחובת תום הלב, כמו גם התבססות על עקרונות השייכים לדיני החוזי הכלליים.

הכותבת היא עורכת דין שעוסקת בתחום המשפחה

המאמר באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין. לאתר לחצון כאן