ההשקעה בכל סטודנט ירדה פי 3 מאז 1979

ההוצאה הציבורית על כל סטודנט ירדה ביותר מפי שלושה מאז סוף שנות ה־70. כך עולה ממחקר חדש של פרופ' דן בן דוד, ראש מכון טאוב. לפי המחקר, בשנת 1979 עמדה הוצאת המדינה לסטודנט על 82,400 שקל ואילו ב־2011 הוקצו לכל סטודנט רק 26,500 שקל.  

המחקר מחדד את את הביטוי השגור באקדמיה בשנים האחרונות, שמתאר את שנות ה־2000 כ"עשור האבוד", וכסמל לירידה בהיקף התקציבים שקיבלו מוסדות הלימוד מהמדינה ואת הצמצום במספר חברי הסגל. אלא שלפי הנתונים החדשים, לא מדובר בעשור בודד אלא במגמה שנמשכת כבר ארבעה עשורים.

אילוסטרציה צילום: מאיר אזולאי

מהמחקר עולה עוד כי בין 1973 ל־2012 עלה מספר הסטודנטים במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל ב־428%, כולל תלמידי המכללות. אלא שבהשוואה לזינוק המסיבי במספר הסטודנטים, עלה שיעור אנשי הסגל הבכיר באוניברסיטאות המחקר ב־9% אחוז בלבד. במכללות ובאוניברסיטאות ביחד עלה שיעור המרצים ב־40%.

ב־40 השנים האחרונות מספר אנשי הסגל הבכירים בשתי האוניברסיטאות המובילות בישראל לא רק שלא גדל, אלא אף הצטמצם. לפי המחקר, ב־2010 היה מספר המשרות של מרצים בכירים באוניברסיטה העברית נמוך ב־17% בהשוואה ל־1973. מספר המרצים הבכירים באוניברסיטת תל אביב ירד ב־26%, ושיעור זהה של אובדן משרות נרשם גם בטכניון.

מרצה אחד לכל ארבעה סטודנטים לתואר שני

"לאחר שהקימה כמה מאוניברסיטאות המחקר המובילות בעולם במהלך שניים וחצי העשורים הראשונים לקיומה, ביצעה ישראל תפנית דרמטית", כותב בן דוד במחקר. "במהלך ארבעת העשורים האחרונים, מיקומן של אוניברסיטאות המחקר ירד בעקביות בסולם העדיפויות של המדינה".

בן דוד מציין במחקר כי בארבעת העשורים האחרונים עושרה של ישראל גדל באופן משמעותי בהשוואה למצבה בשנותיה הראשונות, אך הדבר לא בא לידי ביטוי כלל בנוגע לתמיכה באקדמיה. "עם יכולת תקציבית גדולה במידה ניכרת מזו שהיתה לה בשנות החמישים והשישים, הזניחה המדינה בהתמדה את המוסדות האקדמיים שלה, מה שמטיל סיכון הולך וגובר על עתידה, התלוי לחלוטין ביכולתה להישאר בחזית הטכנולוגיה".

לדברי עורכי המחקר, הירידה במספר מרצי הסגל הבכיר פוגע במיוחד בהכשרת דור חוקרי העתיד: מאז שנות ה־70, מספר הסטודנטים לדוקטורט ביחס למספר אנשי הסגל הבכיר עלה מרמה של פחות מסטודנט אחד ליותר משני סטודנטים לכל איש סגל. מספר הסטודנטים לתואר שני לכל איש סגל גדל פי ארבעה, מ־2 ל־8.

תוצאת לוואי נוספת של הפגיעה בסגל הבכיר היא עלייה בחלקם של המורים מן החוץ. ב־1986 שיעור המרצים החיצוניים בסגל האוניברסיטאות עמד על 13% מכלל אנשי הסגל הבכיר. עד 2010 עלה שיעורם בסגל הבכיר ל־46%.

פרופ' בן דוד מציין במחקרו כי לפתרון העובדים מן החות היו שתי השלכות שליליות. הראשונה היא הידרדרות באיכות ההוראה. התוצאה השנייה היא עזיבה של נתיב המחקר או נטישה של דוקטורנטים צעירים לטובת מוסדות מחקר בחו"ל, שמספקים להם תנאים טובים יותר לפיתוח הקריירה.

פתיחת המכללות הפחיתה את ההוצאות על כל סטודנט

בשיחה עם "כלכליסט" אמר בן דוד כי תוצאות המחקר הן תוצר ישיר של הירידה בתקצוב של האוניברסיטאות מצד המדינה. "מקום המדינה עד אמצע שנות ה־70 הוגדל מספר הסגל לנפש והגענו לרמות אמריקאיות", הסביר. "מאז האמריקאים הגדילו את הסגל הבכיר לנפש, אך אצלנו מישהו שכח לתקצב את האקדמיה. הוסיפו תקציבים, אך לא הוסיפו במינוחים ריאליים, פר סטודנט".

בן דוד מסביר את הירידה בתמיכה הציבורית בסטודנטים גם בהקמת מכללות לא מחקריות, שעלותן למדינה נמוכה במידה ניכרת וכך גם העלות הממוצעת לסטודנט. לדבריו, "טוב שבנינו מכללות, אך בכל השנים הללו לא בנו בכוונת תחילה אוניברסיטת מחקר חדשה בישראל".