איך שוק העבודה נראה כל כך טוב, כשהמצב די רע

אחרי כל המחמאות שאפשר לשפוך על מצבו של המשק הישראלי לעומת העולם, ובצדק, נראה שהאופק לא מבשר טובות. השבוע פירסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כי ברבעון השלישי של השנה הייצור התעשייתי ירד ב־5.7% במונחים שנתיים וכי פידיון המגזר העסקי כולו, כלומר סך כל ההכנסות ממכירות בארץ ובחו"ל, ירד ב־3%. בהתאם, מספר העובדים בתעשייה ירד גם הוא ב־2%. אין להתפלא אם כך שה־OECD הוריד את תחזית הצמיחה לישראל ל־3.7%, אם כי עדיין טוב יחסית למדינות המפותחות.

מצד שני, לצד הירידות, מצבו של שוק העבודה הישראלי, במבט מלמעלה, הוא טוב. אפילו טוב מאוד. שיעור האבטלה נמוך מאוד ועומד על 6% בלבד, כאשר במקביל שיעורי התעסוקה התייצבו על 74.5% בקרב בני 25–64, בזמן ששיעור ההשתתפות של הגילאים הללו בכח העבודה - כל אותם אנשים שעובדים או מחפשים עבודה - עומד על 78.7%. כל המספרים הללו מציגים צד כמעט פלאי בשוק העבודה הישראלי. יותר ויותר אנשים עוברים מלהיות עקרי בית או מלימודים בכולל אל תוך עולם העבודה ואותם אנשים גם מצליחים להשתלב בשוק העבודה. אנשים אלה מצטרפים אל עובדים חדשים, שהשתחררו מהצבא או סיימו את הלימודים באוניברסיטה שמוצאים עבודה. כלומר לפחות על פי הסטטיסטיקה, מחפשי עבודה - בין אם כאלה שלא עבדו ובין אם כאלה שפוטרו מעבודתם - אמורים למצוא עבודה חדשה תוך פרק זמן לא ארוך.

שר הכלכלה נפתלי בנט. לא מפנים תקציבים צילום: טלי מאייר

הנתונים הללו חיוביים מאוד אך התחזיות לגבי עתידו של שוק התעסוקה קצת פחות ברורות. אחד הנתונים המרכזיים הנדרשים בשביל לקבוע לאן נושבת הרוח של מצב שוק העבודה הוא הגידול בסחר העולמי. נתון שלממשלת ישראל אין כל שליטה עליו, לטוב ולרע. בשנים היפות של צמיחת המשק הישראלי מוטה הייצוא, הגידול השנתי בסחר העולמי היה כ־10%. בשנה הבאה קרן המטבע הבינלאומית צופה גידול של 5% בלבד. עוד נתון שמוסיף לחוסר הוודאות של עתיד התעסוקה במשק הישראלי.

מה שכן ברור, לפחות על פי התחזיות של בנק ישראל, הוא ששיעור האבטלה יגדל בשנה הבאה לממוצע חודשי של 7.4%, שהם בערך עוד 50 אלף מובטלים. שתי הסיבות העיקריות לעלייה באבטלה שצופה הבנק הן ההאטה בקצב הגידול של הצמיחה במשק שתגרום למעסיקים לעצור את גיוסי העובדים, אם לא ממש לפטר עובדים. הסיבה השנייה היא הקיצוץ בקצבאות הילדים והתמיכות במוסדות דת חרדיים, שיגרמו לכך שיותר נשים ערביות וגברים חרדים יצאו לחפש עבודה. מגמה זו של יציאה לעבודה במגזר החרדי לכאורה אמורה להפחית את שיעור האבטלה, רק שבניגוד למצב עד כה, בשנה הבאה יהיה קשה הרבה יותר לאותם מחפשי עבודה חדשים למצוא כזו.

אם כן, יש לא מעט נתונים שמושכים את התחזיות לכיוונים האופטימיים, ולצדם נתונים אחרים שמבשרים שעוד מוקדם לשמוח, אם בכלל. אפשר להמשיך ולדוש בנתונים הללו ולמצוא תימוכין לכאן ולכאן, אך בשורה התחתונה המשק כולו, ובתוכו שוק העבודה, נמצא בעיקר במצב של חוסר ודאות לגבי העתיד. לכן, עוד מוקדם להכריע האם יהיה גל פיטורים מאסיבי במשק או לא, אך כן כבר אפשר לחזות, בסבירות טובה, שיותר מובטלים יגיעו ללשכות התעסוקה ב־2014.

סיכוני שער החליפין והיבוא מסין

מצבו של המגזר העסקי בכללותו לא רע ויש בו בממוצע יותר מ־60 אלף משרות פנויות ביום. אלא שמצבו הטוב של שוק התעסוקה בכללותו נובע בעיקר מריבוי המשרות במגזר הציבורי. המגזר העסקי כמעט ולא יצר משרות חדשות מתחילת 2012 ולמעשה רוב העלייה במספר המשרות בשנתיים האחרונות נוצרה בשירותים ציבוריים כמו חינוך או בריאות.

המאזן הבעייתי בתעשייה הישראלית רוב למועסקים בתעשיות תחת איום קיומי לפי נתוני הלמ"ס מסקר התעשייה של 2010, כ־58% מהמועסקים בתעשייה עובדים בענפי התעשייה המסורתית או התעשייה המסורתית־מעורבת. חלקן של תעשיות אלה בתוצר התעשייה הוא כ־43% גיל קליאן לכתבה המלאה 

בקרב המגזר העסקי מצבן של התעשייות המסורתיות הוא המדאיג ביותר. לפני חודש וחצי נסגר נגב טקסטיל ופוטרו 46 עובדיו, לפני שבוע סגרה עלית את מפעל הקפה הנמס שלה בצפת לטובת וייטנאם ומפעל צינורות המזרח התיכון החל בתכנית הבראה שתכלול פיטורי עשרות עובדים. לא חסרות דוגמאות למצוקה הקשה בה שרויה התעשייה המסורתית והמעורבת־מסורתית. אלו הן התעשיות של הטקסטיל, המזון, הדפוס, המתכות ועוד. פאר המשק הישראלי בעבר, והיום תעשייה שמתקשה להחזיק את הראש מעל המים מול היבוא הזול מהמזרח.

זו לא תופעה מיוחדת למשק הישראלי והיא בוודאי לא חדשה. כל המדינות המערביות חוות משבר דומה: אם במעבר של תעשיית הרכב האמריקאית לייצור במזרח ודרום אמריקה או בצורה של פשיטת רגל כמו זו שעוברת בימים אלו ענקית ייצור מוצרי החשמל הספרדית פאגור, או כמו תעשיית הטקסטיל הישראלית שכמעט ונעלמה בעשרים השנים האחרונות מאז פתיחת השוק לייבוא הזול מהודו וסין.

הסיטואציה הזו אולי נראית "טבעית" במונחים של משק פתוח וגלובאלי - אך היא בשורה לא טובה למאות אלפי עובדי התעשייה. בישראל כמעט 60% מהעובדים בתעשייה מועסקים במפעלים מסורתיים שכאלו, והם הפגיעים ביותר מול התחרות עם העבודה הזולה במדינות המתפתחות.

לכך גם צריך להוסיף את הרגישות של התעשייה הזו לשער החליפין של השקל מול המטבעות הזרים. מאז 2009 שער החליפין הריאלי של השקל מול הדולר, היורו ושותפות סחר עיקריות אחרות של ישראל, נמצא במגמת ירידה, כלומר מתחזק מול המטבעות הזרים. שער הדולר כבר עומד על 3.52 שקל לדולר, לאחר שבשנה שעברה הוא עלה קצת מעל ל־4 שקל לדולר. באופן מעט גס אפשר לומר כי המשמעות של השינוי בשער החליפין היא ירידה של כ־12% בהכנסות של היצואנים הישראלים על כל דולר שהם מקבלים. בתחומים כמו התעשיה המסורתית - שם גם כך שולי הרווח הם צרים במיוחד לאור התחרות עם העולם - שער החליפין הנמוך מהווה עוד בעיה שמקשה על התעשיות המסורתיות לשרוד ובוודאי להתפתח.

כך, ברבעון השלישי ירדה ב־2% (בחישוב שנתי) כמות העובדים בענפי התעשייה שאינם הייטק או תעשיות שקשורות אליו. חלקם פוטרו, חלקם פרשו לפנסיה או התפטרו ולחלקם הציעו חבילות של פרישה מרצון, אך המגמה היא בכיוון אחד. שעות העבודה גם כן ירדו ברבעון השלישי ב־3.2% בחישוב שנתי וסך כל הייצור ירד ב־4.3%. אין זה אומר שהתעשייה המסורתית בישראל תתחסל וכל העובדים בה יפוטרו, אלא שהיא כנראה תיאלץ לעבור הרבה שינויים כואבים, במיוחד כואבים לעובדיה.

המדינה לא עושה די לסייע למחפשי העבודה

16 מתוך עובדי נגב טקסטיל מצאו עבודה חדשה, רובם גם כן בתעשייה המסורתית. איקאה מתכננת להקים חנות חדשה בקרית אתא ומגייסת 300 עובדים. בכל אחד מהימים בחודשים אוגוסט־אוקטובר ביקשו מעסיקים לאייש 5,584 משרות של עובדי מכירות לסוגיהן, כך גם נדרשו 2,688 עובדים מקצועיים בבניין כמו רצפים, טייחים וברזלנים. גם מקומם של נהגי המשאיות והאוטובוסים לא נפקד עם ממוצע יומי של משרות פנויות שעמד על 2,171. כך, כש־780 מפוטרי אופיס דיפו יגיעו ללשכות התעסוקה הם יתמודדו על כ־5,000 משרות בתחום המכירות הנדרשות ברחבי הארץ ועוד כ־3,000 משרות של אדמיניסטרציה ומחסן.

מהנדסי מחשבים, חשמל, תעשייה, ניהול, מכונות וכדומה היו המקצוע השני המבוקש אחרי אנשי מכירות עם 4,549 משרות פנויות בממוצע ליום. הגידול בביקוש למהנדסים שכאלו גדל בצורה חדה מתחילת השנה, אז הממוצע היומי עמד על כ־3,000.

מכאן, שלפחות ברמת הסטטיסטיקה הארצית, יש לא מעט תחומים שמעסיקים מחפשים בהם עובדים ולא אמורה להיות בעיה למצוא בהם עבודה. אז מה כן הבעיה? שבחלק גדול מהמקרים מדובר על משרות עם שכר נמוך — אותם מוכרים, זבנים, נהגים ופועלי ייצור משתכרים לרוב את שכר המינימום, 4,300 שקל ברוטו בחודש, כבסיס שעליו במקרה הטוב מתווספות פרמיות או שעות נוספות.

מנכ"ל המוסד לביטוח לאומי שלמה מור יוסף צילום: אלכס קולומויסקי

אלא שגם שכר המינימום החודשי הוא מטעה וכדי להבין את רמת השכר של רבים מהעובדים במשרות אלה יותר נכון להסתכל על השכר שיקבלו עובדים אלה לפי שעה - 24–28 שקל. הסיבה לכך היא שבחלק מהמקרים מדובר על משרות חלקיות, תופעה שעד מחצית השנה הנוכחית היה נראה כי היא במגמת ירידה וברבעון השלישי החלה להרים מחדש את הראש. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מספר המועסקים שעבדו בהיקף מלא ירד ברבעון השלישי בלא פחות מ־135 אלף איש, ירידה של 5.8% לעומת הרבע השני של השנה. בהתאם, גם מספרם של אלו שעובדים במשרה חלקית עלה משמעותית, ביותר מ־10%, שמשמעותם תוספת של 93 אלף עובדים לאלו שכבר מועסקים באופן חלקי. הנה עוד נתון לא סימפטי: מספר המועסקים חלקית שלא מרצון - כלומר עובדים שחיפשו עבודה מלאה או עבודה נוספת ולא מצאו - הגיע לכ־106 אלף ברבע השלישי, עליה של 2.7% לעומת הרבע הקודם. בערך שני שליש מהם הן נשים.

לכך צריך להוסיף את בני ה־45 ומעלה שאחד מתוך שמונה מהם מובטל או הפסיק לחפש עבודה. ומלבד הגיל, גם את הגיאוגרפיה צריך לקחת בחשבון, כאשר ממחקר שביצע בנק ישראל בשנה שעברה עולה כי בפריפריה לוקח מעל 30 שבועות למצאו עבודה.

אם כן בשוק העבודה הישראלי יש עבודה, בעיקר בשכר נמוך, לצעירים מהמרכז. החריגים היחידים הם קבוצה קטנה של מהנדסים ואנשי הייטק שהביקוש להם מצד מעסיקים נשאר גבוה כמו שכרם, אך הם מהווים רק כ־15% מכוח העבודה כולו.

ומה לגבי אלה שנפלטו או יפלטו משוק העבודה? מה יש למדינה להציע להם? הכשרות מקצועיות, פסיכולוג תעסוקתי, מעונות יום, מס הכנסה שלילי, סדנאות לכלכלת המשפחה וטיפול נקודתי במובטלים מבוגרים. כל אלו הם הדברים שהמדינה עושה היום באמצעות שירות התעסוקה או משרד הכלכלה, אך לא מספיק.

מתחילת השנה התקבלו 2,481 דורשי עבודה שהתייצבו בלשכות התעסוקה לקורסים השונים של ההכשרות המקצועיות בתחומים כמו חשמלאי מוסמך, הפקת אירועים, חשבי שכר או ניהול מחסן ממוחשב. 2,839 שיחות של מובטלים עם פסיכולוג תעסוקתי התבצעו מתחילת השנה ו־27 כיתות של לימודי עברית לערבים נפתחו גם כן. כל אלו הם מספרים שנראים מרשימים, אלא שבישראל מספר דורשי העבודה עומד על לא פחות מ־214 אלף איש. לא כולם זכאים או צריכים השקעה נוספת מצד המדינה, אך בוודאי שחלק גדול יותר מהם צריך לקבל עזרה נקודתית יותר מזו שניתנת כיום בדמות פגישה שבועית - במקרה הטוב שיש עבודה להציע - עם פקיד השירות בלשכה.

אין מחלוקת שהתקציבים השונים שמפנה המדינה להכשרות מקצועיות אינם מספיקים. הדבר פוגע לא רק במובטל עצמו, אלא גם בחברה כולה שבמקום לקבל רתך, מסגר או גרפיקאית שמנצלים את הפוטנציאל שלהם ומשתכרים שכר ראוי הופכים למקבלי דמי אבטלה, הבטחת הכנסה או עובדי ניקיון ושמירה עם שכר נמוך.

בעיקר הדברים אמורים לגבי עובדים מבוגרים. אלו זכאים לתקופה המקסימאלית של דמי אבטלה העומדת על 175 ימים, כמעט חצי שנה. אך כאשר מדובר בעובד בפריפריה שלוקח לו יותר מ־240 יום למצוא עבודה, גם אותה תקופה מקסימאלית כנראה שלא תספיק.