לעתים פריסת חוב היא רק דחייה

בחשיפת הסדר החוב הנרקם לחברת הספנות צים שבשליטת משפחת עופר, דווקא בשבוע שבו מחזיקי האג"ח של אפריקה אמרו "נייט" להקלות שביקש לב לבייב, יש יותר מקורטוב של סמליות.

מדובר בשתי חברות, שנחשבו לספינות הדגל של המשק הישראלי, מוקד לגאווה של הקהילה העסקית ומקור לפרנסה לאלפי משפחות. אלא שלשתי החברות יש מכנה משותף נוסף. אף שבדברי הימים של צים ואפריקה ישראל כבר יש הסדר חוב, צים נערכת להשלמת הסדר נוסף, בעוד אפריקה — אם לשפוט על פי המסרים של הנהלת החברה, נמצאת במדרון התלול בדרך לשם.

לדאבון הלב, בשוק איגרות החוב בישראל יש מקרים נוספים של חברות שגלשו להסדר שני. לתופעה הזאת, שזורקת את הנושים מן הפח אל הפחת, יש כמה סיבות.

1. קיפאון בתנאי הבסיס

הסדר חוב המבוסס על פריסה של החוב הוא המתווה המועדף על הנושים ובעלי השליטה כאחד. מחזיקי האג"ח חומקים מתספורת, והטייקונים לא נדרשים לוותר על השליטה. כולם שמחים, אלא אליה וקוץ בה. בתרחיש שבו תנאי המאקרו בענף שבו פועלת החברה לא משתפרים, הסדר מסוג זה מהווה דחיית הבעיה ולא פתרון. הדברים נכונים גם ביחס לחלק משוקי הפעילות של אפריקה ובראשם מזרח אירופה, ונכונים שבעתיים לגבי תחום ההובלה הימית שבו צים פועלת, אשר לא מצליח להתאושש לנוכח הצמיחה המגומגמת באירופה ובארה"ב.

2. היעדר מודעות ליכולת שירות החוב

הניב השגור מהתלמוד הבבלי "תפסת מרובה, לא תפסת" תופס גם בהסדרי חוב. אך טבעי הוא שבמסגרת המשא ומתן מול החברה ובעל השליטה הנושים רוצים להגיע להסדר המיטבי מבחינתם. אלא שלעתים נוצר בלבול בין "הסדר מיטבי" ל"הסדר מרבי". מושכלת יסוד היא שלכל פירמה יש מגבלה ביחס להיקף החוב שהיא יכולה לשרת. הצלחה של הנושים להגיע להסדר שבסופו החוב הרובץ על החברה גדול מדי, היא בגדר חרב פיפיות.

3. מי מפחד מפירוק? ללכת אל הלא נודע

האיום שמשמיעים הנושים "לקחת את החברה לפירוק" הפך לחלק מהריטואל של הסדרי חוב. לעתים כשחברה מגיעה לקץ דרכה, לנתיב ללא מוצא, יש מקום להוציא את האיום אל הפועל. אלא שלא רק בעלי השליטה חוששים ממהלך שכזה, שבו "אתה יודע איך אתה נכנס ולא יודע איך אתה יוצא". הביקורת המושמעת לאחרונה על ידי שופטי בית המשפט כלפי בעלי התפקיד בתהליכי פירוק מצדיקה את החשש "ללכת עד הסוף", ומובילה את הנושים לפתרונות זמניים.

לב לבייב צילום: עמית שעל