דו"ח מצב המדינה: 20% מהמשפחות בישראל עניות
הדו"ח השנתי של מרכז טאוב גורם לעתיד המדינה להיראות עגום, במיוחד בטווח הארוך. שיעור המשפחות החילוניות העניות הגיע ל־17%, אי־השוויון עלה ב־3% בתוך תשע שנים לפי מדד ג'יני, ופערי שכר משמעותיים נפערים גם בתוך מעמד הביניים עצמו
הדו"ח השנתי של מרכז טאוב הוא לא דו"ח נעים. לאורך 352 עמודים הוא לא מנסה לייפות את המציאות של המשק הישראלי, ולא חושש מפני פגיעה ברגשות של מגזר או קבוצת אוכלוסייה כזו או אחרת. אך הוא גם לא מנסה למצוא מרה שחורה במקום שבו צריך לתת מחמאה. מושגים כמו עולם שלישי בהקשר של חינוך בקרב חרדים וערבים, או ההבחנה שישראל כרגע אינה מקום בר־קיימא לטווח ארוך, מופיעים בדו"ח שוב ושוב, כמו שעון מעורר.
- רמות החינוך והתשתיות פגעו בפריון של העובדים
- שיעור המשתתפים בשוק העבודה גדל, אבל התנאים שלהם ירדו
- אי-השוויון מכה בכל התחומים והמגזרים בישראל
הדו"ח של טאוב מסתכל על המגמות ארוכות הטווח שאליהן המשק שלנו צועד וזו לא תמונה יפה - מהכישלון להתמודד עם בעיות העוני ואי־השוויון, הפריון הנמוך של העובד הישראלי, מערכת החינוך שממשיכה לצבור פער בהישגי התלמידים מול המערב ועוד.
מנהל מרכז טאוב פרופ' דן בן־דוד צילום: עמית שעל
בניגוד לדו"חות קודמים, ששמו דגש על שוק התעסוקה והשכר, הפעם בחרו בטאוב לפתוח את הדו"ח השנתי עם התמונה המשלימה, זו של העוני ואי־השוויון בין העשירים, מעמד הביניים והעניים. במקרה או שלא במקרה, ההתמקדות הנוכחית באה בשעה שכמה מהכלכלנים הנחשבים בעולם מתחילים להודות בפה מלא, או בחצי פה, שיש לשנות את ההתמקדות בעולם המערבי, ולראות שהמגמה ארוכת הטווח ההרסנית ביותר היא בדיוק הפערים האלה. יש אפילו מי שקוראים לזה המהפכה הקופרניקאית של הכלכלה, שבה מבינים שצמיחת התוצר לא קובעת את שיעורי העוני ואי־השוויון, אלא האחרונים קובעים את צמיחת התוצר. לא פחות חשוב, המשתנים הכלכליים הללו קובעים גם את המשתנים החברתיים כמו לכידות וסולידריות. אם זה נכון, אז מצבה של ישראל הוא לא טוב, בלשון המעטה.
הכי עניים בקרב ה־OECD
התרשים הראשון בדו"ח הוא גרף שמתחיל ב־1979 ומסתיים ב־2011, השנה האחרונה שעליה יש נתונים על הפערים בהכנסות בין עשירים, מעמד הביניים והעניים בישראל. הפערים הללו נמדדים על ידי מדד שנקרא ג'יני, שככל שהוא גבוה יותר כך הפערים בהכנסות גדולים יותר.
מ־1979 עד 2002 המדד הזה עלה בלא פחות מ־23% כאשר מסתכלים על ההכנסות הכלליות, לפני תשלומי מסים וקצבאות. עוד לפני 2002, אז ניצבה ישראל בפני משבר כלכלי בעקבות האינתיפאדה השנייה, וביתר שאת מאז, המדינה נדרשה להגדיל יותר ויותר את הקצבאות ושירותי הרווחה כדי לצמצם את הפערים, אולם גם זה לא עזר. מ־2002 עד 2011 הפער בין ההכנסות הפנויות, כלומר אחרי תשלומי מסים וקצבאות, עלה ב־3%.
אך גם ההתייצבות היחסית בשיעורי אי־השוויון שעולה מהנתונים בשנים האחרונות היא לא תופעה שיש מה לברך עליה, שכן זו בסך הכל חזרה למגמת הגידול באי־השוויון שאפיינה את החברה בישראל לפני המשבר הכלכלי בתחילת שנות ה־2000, והגידול באי־השוויון שהגיע בעקבות המשבר. בשורה התחתונה, ישראל לא רק מובילה את מדינות ה־OECD בשיעור המשפחות העניות, כ־20% מהמשפחות בישראל, אלא היא גם בין המובילות באי־שוויון לאחר ארה"ב, והמגמה לאורך השנים בעיקר מתחזקת.
בעיה קשה למיעוטים
ראש הממשלה בנימין נתניהו מכיר את הנתונים הללו. בשנה שעברה, זמן קצר לאחר המחאה החברתית של קיץ 2011, הוא אמר ש"בניכוי חרדים וערבים מצבנו מצוין". לכאורה נראה שיש משהו בדבריו של ראש הממשלה - אחרי קבלת קצבאות, כ־57% מהמשפחות החרדיות חיות בעוני, לעומת 44% מהן בתחילת שנות התשעים. בקרב משפחות ערביות העלייה בעוני היתה חריפה אף יותר, מ־37% בתחילת שנות התשעים ל־50% לפני שנתיים.
אולם כאשר מסתכלים על הנתונים רואים כי שיעורי העוני בקרב משפחות יהודיות לא־חרדיות גבוהים אף הם ועומדים על 16.6%, מבין שיעורי העוני הגבוהים ביותר בקרב מדינות המערב. אך אפילו זו לא התמונה המלאה, כי כאשר מסתכלים על העוני לפני תשלום מסים וקבלת קצבאות בקרב יהודים לא־חרדים, מראה הדו"ח כי שיעור המשפחות העניות עומד על לא פחות מ־29%.
במילים של מנהל מרכז טאוב פרופ' דן בן־דוד, "את הממצא הזה צריכים להבין ולהפנים ישראלים רבים. אמנם חשוב ביותר להוריד את רמת העוני באוכלוסייה החרדית והערבית, אך חשוב באותה מידה שהישראלים יבינו כי בעיית העוני רווחת גם מחוץ לקבוצות אלו, וכי נדרשת מדיניות מערכתית מקיפה כדי להתמודד עם גורמי המפתח העומדים בבסיסה של בעיית העוני הנרחבת במדינה".
אפילו מעמד הביניים מחולק
אם אחרי שניכינו ערבים וחרדים עדיין העוני בישראל גבוה, מה יקרה לאי־השוויון בישראל מול העולם אם ננכה את 25% העשירים ביותר ו־25% העניים ביותר? כלומר מהו הפער בהכנסות בין מעמד הביניים הגבוה למעמד הביניים הנמוך?
במקרה הזה, אי־השוויון בישראל נמצא בשיעור גבוה יותר מאשר בכל מדינה אחרת ב־OECD. על פי דו"ח טאוב, ההכנסה של עובדים במעמד הבינוני־גבוה באמצע שנות ה־2000, לפני המשבר הכלכלי ששיבש את הנתונים, היתה גדולה פי 2.81 מזו של עמיתיהם בבינוני־נמוך. ארה"ב, על הפערים האדירים בה בין עשירים ועניים, הגיעה רק למקום השני עם פער של 2.5 בהכנסות מעמד הביניים. באופן לא מפתיע, המדינות שבהן הפער היה הנמוך ביותר הן דנמרק, נורבגיה ושבדיה עם 1.68–1.69 לכל אחת.
