$
מוסף 28.11.2013
מוסף 28.11.13

העצמה

קרן צוריאל הררי תרמה את שערה לפאה ועקבה אחרי המסע שלה מירושלים, דרך סין ועד לילדה אחת חולת סרטן, שאיבדה את השיער אבל נשאר לה שפע של היגיון בריא

דבורה מחזיקה את הצמה שלי. היא מניחה אותה על השולחן ומתחילה לחפש בארגז קרטון עמוס שיער שמונח לרגליה, שולפת מתוכו צמות בזו אחר זו, בוררת, עד שמוצאת את שש הצמות המתאימות ביותר שיצטרפו אליה לפאה אחת. כשכל השבע מונחות לבסוף זו לצד זו, על השולחן בבית עמותת זכרון מנחם, דבורה מלטפת אותן בהיסח הדעת. אחר כך היא תיקח אותן הביתה, תחפוף בעדינות ואז תניח בתנור שנראה כמו חממת פלסטיק תלויה, שם יתייבשו לאט.

 

הפגישה הבאה שלנו, כמה שבועות אחר כך, סמוך לערב ראש השנה, כבר מתקיימת בחדר העבודה שלה בירושלים. כל מי שנדרש אי פעם לעבודה עדינה עם מכונת תפירה תעשייתית יתפעל ממה שדבורה תעשה בשלוש־ארבע השעות הבאות: היא גוזרת בד פליזלין שחור - בד דק בעל מרקם של נייר - לרצועות של סנטימטר וחצי, מקפלת אותן לשניים, מניחה באמצע את קווצות השיער שבחרה ומניעה אותן בעדינות תחת מכונת התפירה, עד שמתקבל "טרסינג" - מן שרשראות שיער טבעי שייתפרו בהמשך לרשת תוך משחק של אורכים, גוונים ותנועה, כדי שהתוצאה הסופית תיראה כמה שיותר טבעית. דבורה חוזרת על התפר כמה פעמים, בכל פעם מקפלת את הבד לחצי עד שהרצועה שאוחזת בשיער הופכת דקיקה וצרה.

 

דבורה פאריינטי היא אחת הפאניות שעובדת עם זכרון מנחם. מאחורי המושג הכבד פאנית הופתעתי לגלות בחורה צעירה, חילונית ויפהפייה. היא התגלגלה לזה במקרה - אמא שלה ספרית, שלפני הרבה שנים ניסתה להכין פאות ועזבה את זה. גם דבורה ספרית, ובניגוד לאמא שלה היא נדלקה לגמרי על הכנת פאות וזה מה שהיא עושה בחמש השנים האחרונות. את הפאות לזכרון מנחם היא מכינה בהתנדבות.

 

"ילדות שהשיער שלהן נשר תמיד רוצות שיער כמו שהיה להן קודם, כדי שלא יזהו שמשהו השתנה אצלן", היא אומרת לי תוך כדי מלאכת התפירה הסיזיפית. "בגלל זה, אם אני מכינה פאות לבנות שכבר נשר להן השיער, אני מבקשת לראות תמונות ישנות שלהן".

 

הצמה שנתרמה. כשהספר השלים את החיתוך שמעתי סביבי מחיאות כפיים. ניסיתי להיטמע בכיסא הצמה שנתרמה. כשהספר השלים את החיתוך שמעתי סביבי מחיאות כפיים. ניסיתי להיטמע בכיסא צילום: עמית שעל

 

תמי

 

ארז נפטר באפריל השנה, במוצאי שבת גשומה, שבעה חודשים בלבד אחרי שגילו שהמלנומה חוררה את גופו. בחור עם חיוך משגע, בן 45, אבא לארבעה ואהבת חייה של תמי, חברת ילדותי. הם הכירו כשהיינו בנות 17, בפאב הסוס השיכור ברשפון. קצת אחרי שהגענו תמי נעלמה, ואמרו לנו שהיא עם מישהו ממש חתיך על הבר. בסוף אותו הערב ארז שם לתמי לשונית של פחית בירה על האצבע ושאל אם היא רוצה להתחתן איתו. אני זוכרת שכל הדרך הביתה היא שתקה. מאותו הערב הם היו בלתי נפרדים. תמיוארז. האהבה המושלמת שכולנו איחלנו גם לעצמנו. לכן כשהתברר שארז חולה ושהסיכויים שלו קטנים, המחשבה שתמי תישאר בלעדיו היתה בלתי נסבלת.

 

מאז שארז חלה תמי נהפכה לגיבורה שלי ושל עוד הרבה אנשים, רבים מהם לא מכירים אותה באופן אישי. בעמוד הפייסבוק שלה, "סטטוסים על החיים ועל המוות", היא מאירה פינות בחיים החדשים שנכפו עליה, בשילוב עדין ומרגש בין עצב לצחוק שמשאיר אותנו דומעים ומחויכים. תמי בחרה בחיים, והיא מעודדת את הילדים שלה לעשות אותו הדבר. בכל פעם שאנחנו נפגשות אני מתפעמת ממנה, ובכל פעם שאנחנו נפרדות אני רוצה להיות אדם טוב יותר. לכן כששלושה חודשים אחרי שארז מת היא תרמה את השיער הארוך שלה, כדי שיכינו ממנו פאה לילדה חולת סרטן, ידעתי שגם אני אעשה את זה.

 

מתרומה לפאה. התספורת מתרומה לפאה. התספורת צילום: עמית שעל

 

אסתי

 

בזכרון מנחם הסכימו לבקשה הלא שגרתית שלי: לעקוב אחרי השיער שאתרום, מרגע שייגזר ועד שייהפך לפאה שתחבוש ילדה חולה. זו הפעם הראשונה שהם מאפשרים מעקב כזה, וכדי שזה יקרה, אני והשיער שלי קיבלנו ליווי צמוד מאסתי שורץ, שאחראית בעמותה על הרבה דברים, ובין היתר על תרומות השיער והפאות.

 

בשנה האחרונה הם הכינו יותר מ-100 פאות, "כל מי שמבקש מקבל", והם עושים הכל כדי למלא בקשות מיוחדות של ילדים וכעת - בעקבות שיתוף הפעולה עם פנטן - גם של מבוגרים. "היתה ילדה בת שש שרצתה פאה עם כובעים", אסתי מספרת, "אמא שלה שלחה תמונה, קווצת שיער ואת הכובע שאיתו היא רוצה ללכת, ועשינו לה חצי פאה שמחוברת עם תיקתקים לכובע. הפאה לא גירדה לה והיא חיברה אותה לכובעים חמודים של ילדות, כמו שהיא רצתה".

 

אסתי היא בתם של מירי וחיים ארנטל, שב־1990 הקימו את עמותת זכרון מנחם לזכר בנם ואחיה של אסתי, שנפטר זמן קצר קודם לכן, בגיל 15, אחרי 14 שנה של מאבק בסרטן. בשנים הארוכות האלו הם למדו עד כמה ההתמודדות עם המחלה היא מסע של משפחה שלמה, והקימו את העמותה כדי להקל את המסע של ילדים חולי סרטן והמשפחות שלהם. "מנחם נפטר שישה ימים אחרי שאמר לרופא שלו 'אני מבקש לא לעבור יותר טיפולים. אני מבין שלא אהיה בריא ואני מבקש למות בכבוד'", סיפר חיים. "זה לימד אותנו כמה הנפש מחזקת את הגוף, ולכן כשהוא נפטר החלטנו לעזור למשפחות שעוברות את מה שאנחנו עברנו".

 

העמותה עוטפת את החולים ובני משפחותיהם בשלל דרכים, ובהן ביקורים יומיומיים בבית החולים; מרכז יום בירושלים שמפעיל גן וחוגים לילדים חולים ולאחיהם; טיולים לחו"ל בליווי צוות רפואי מלא שמקים מדי ערב חדר מיון קטן באחד מחדרי בית המלון; וארגון תרומת הפאות לילדים החולים שאיבדו את שערם במהלך הטיפולים. בכל שנה, בערך בעונה הזאת, בזכרון מנחם יוצאים בקמפיין שמעודד בעלות ובעלי שיער ארוך לתרום אותו להכנת פאות. יריית הפתיחה לקראת הקמפיין של השנה היתה בתחילת אוגוסט, באולם אירועים ליד פארק הירקון, על רקע החזרות של כוורת וצרחות עונג של ילדים בלונה פארק.

 

בחירת הצמות שמתאימות להרכבת פאה אחת בחירת הצמות שמתאימות להרכבת פאה אחת צילום: עמית שעל

 

שירה

 

בשבועות שחלפו מרגע שהחלטתי לתרום את השיער שלי ועד שזה קרה הפסקתי להרגיש שהוא שלי. חשבתי עליו כמו על חפץ של מישהו שאני שומרת עליו בינתיים. כמו כלב של חברה טובה שנמצא באחריותי עד שהיא תחזור מחופש ואני צריכה רק להקפיד שיאכל טוב, ייצא לטיולים ויקבל מנה יומית של ליטופים כדי שאמסור אותו לבעליו במצב מושלם. הרגשתי שיש לי אחריות כלפי השיער, ושאני מוכרחה לדאוג לו כמו שצריך. כמה פעמים ניגשתי למראה עם סרגל כדי לוודא שיש לי לפחות 30 ס"מ של שיער לתרום, כפי שמבקשים בזכרון מנחם.

 

את אירוע השקת הקמפיין הנחה דני רופ, שמתנדב בעמותה כבר 16 שנים. "כשאדם חולה יוצא החוצה לא יודעים שהוא חולה, אבל אצל חולה סרטן ישר רואים את איבוד השיער, הגבות והריסים. אתה מסתובב בקניון ומסמנים אותך", הוא סיפר. "אין שיחה שבה הבנות לא אומרות שפאה שנראית טבעית נותנת להן המון ביטחון, שזה הדבר הכי חשוב להן".

 

מאחורי רופ, אמיר אליהו, ספר כלות תל־אביבי נחשב, התחיל לספר את התורמות. הראשונה היתה שירה חן (22). כשהיתה נערה אמא שלה מתה מסרטן, ושנתיים אחר כך היא עצמה חלתה. "לא היו לי שיער, גבות וריסים, וזה החלק הכי קשה במחלה", סיפרה בלחישה. "חבשתי את הפאה כשממש לא היה לי שיער, זה השכיח את העובדה שאני ילדה חולה. כל תקופת המחלה לא יכולתי בלעדיה. היום זו התודה הקטנה שלי, לתרום מהשיער שלי כדי שעוד מישהי תוכל להתהלך עם היופי הזה", צחקקה במבוכה. מאוחר יותר, אחרי שיחתכו את הצמה שלי, שירה תעמוד לידי מול המראה ותבחן את שערה שהתקצר. "יו, עד שגידלתי".

 

הגיע תורי, אבל ביקשו שעידית בת התשע תסתפר לפניי. לפני שנה אחותה תרמה. גם עידית רצתה, אבל השיער שלה לא היה ארוך מספיק. כל השנה היא גידלה, והיום נסעה עם אמה מהבית בירושלים לתל אביב כדי לתרום. כשאמיר סיים היא ירדה מהכיסא עם קארה קצר וחיוך של גאווה.

 

הסירוק ויישור הקצוות הסירוק ויישור הקצוות צילום: עמית שעל

 

קרן

 

ואז שוב היה תורי. לא התרגשתי. שיער אף פעם לא היה אישיו מבחינתי. היו לי קרחות, תספורות נורמליות יותר ופחות, ורוד, כחול, אדום, סגול, שחור ולבן - רובן מספקות חשק של רגע מתוך ידיעה שמה שלא יהיה, זה רק שיער והוא גדל. אמיר קלע את השיער לצמה רופפת והתחיל לגזור אותו לאט, כדי שהצלם יוכל לתפוס את הרגע. כשהוא השלים את החיתוך האחרון, שמעתי סביבי מחיאות כפיים. הן הציקו לי, ניסיתי להיטמע בכיסא. כשהצמה שלי נחה על השולחן הבנתי למה: יש משהו אינטימי ואישי בתרומת השיער. תגובת הקהל מסביב היתה מיותרת.

 

בימים הבאים, כשהצמה שלי המתינה לתורה להפוך לפאה במגירת שולחן הכתיבה של אסתי שורץ, הרהרתי במשמעות השיער. הרעמה שהעניקה לשמשון את כוחו, פאת הראש ההדורה של האליטה באירופה, החַָלַקֶה שילדים חרדים עוברים בגיל שלוש, השיער הארוך של ההיפים, תסרוקת המוהוק של סיד וישס, הקרחת של הסקינהדס, הראסטות של הג'מייקנים - שיער הוא הרבה פעמים הצהרת סטטוס, אפשרות לתקשר את עמדתך או את ההשתייכות החברתית־תרבותית שלך. אצל חולי הסרטן, ההיעדר שלו הוא ההצהרה. נכפה עליהם לתקשר חולי.

 

תפירת הטרסינג לרשת תפירת הטרסינג לרשת צילום: עמית שעל

 

דבורה

 

החלק הכי חשוב בפאה הוא ה"סקין", שנתפר לחלק הקדמי של רשת הפאה, מהמצח לכיוון הקודקוד. הוא בעצם מדמה "שביל", ולכן סקין טוב עושה את ההבדל בין פאה שנראית טבעית לגמרי לפאה שנראית מלאכותית. מדובר ברשת צפופה שהשערות מושחלות בה אחת אחת ונקשרות. את עבודת הנמלים הזאת עושים בסין עם שיער של התורמות הישראליות, וזה אורך כמה שבועות. בזכרון מנחם מחזיקים כל הזמן מלאי של סקינים בסגנונות וצבעי שיער שונים כבסיס לפאות שהם מכינים.

 

כעת, אצל דבורה, הסקין המוכן מחכה לתורו והיא מתכוננת לתפור לרשת את הטרסינג שהכינה מראש. היא עוברת למכונת תפירה שנייה, שמתאימה לעור, בוחרת מקטעים של שרשראות השיער, מחפשת את המקום המתאים להם על הרשת ותופרת. אחרי שכל הטרסינג נתפר וגם הסקין מחובר למקומו, מתחיל השלב האחרון והסיזיפי, שנמשך שעתיים: דבורה לוקחת את השערות הקצרות שנותרו מהצמה שלי, ובמסרגה בגודל מחט סורגת שערה־שערה לשולי הפאה. לכולנו ישנן השערות הקצרות והקופצניות האלה, והן מטשטשות היטב את נקודת המפגש בין הפאה לפנים. ככל שנוקפות השעות, תחת ידיה של דבורה נוצרת פאה עם אישיות. "פאה זה שיער חדש, זה לא כמו השיער הטבעי שלך, וזה קשה בהתחלה, אבל מתרגלים", היא אומרת. "יש כאלה שחוששים לגעת בפאה, שלא תיהרס, אבל זה בסדר. אפשר להרטיב פאה, לסדר, למשוך. היא לא נהרסת".

 

סריגת שערות בודדות לצידי הפאה סריגת שערות בודדות לצידי הפאה צילום: עמית שעל

 

גל

 

לפני כמה שבועות אסתי התקשרה וסיפרה על ילדה בת 14, גל יוגב, שהשיער שלה לפני המחלה היה דומה לשלי. גל הסכימה להשתתף בקמפיין של זכרון מנחם ובכתבה. במרץ אובחנה אצלה סרקומה, סרטן ברקמות החיבור, היא עברה ניתוח בכתף באיכילוב, ובחצי השנה האחרונה עוברת טיפולים ברמב"ם. באוקטובר היא נפגשה עם דבורה למדידות, וכעבור שבועיים קבענו להיפגש במספרה של אמיר אליהו, שם צולם הקמפיין. אלא שגל לא הרגישה טוב ואושפזה בבידוד. האשפוז התארך, ובהתייעצות עם אביה סיכמנו שנבקר אותה ברמב"ם ולשם נביא לה את הפאה.

 

גל במדידות אצל הפאנית דבורה גל במדידות אצל הפאנית דבורה צילום: עמית שעל

 

אני מתרגשת לקראת הפגישה. לא בגלל הפאה, אלא בגלל היראה מהסרטן והמפגש עם מישהי שיכלה להיות בתי ומתמודדת איתו. אני לובשת חלוק, עוטה כפפות וכיסוי פנים ונכנסת לחדר הבידוד. גל יושבת על המיטה, פניה וראשה חיוורים־אפורים, נבוכה מאוד. בנות השירות הלאומי של זכרון מנחם, שמבוגרות ממנה רק בקצת ומבקרות אותה מדי יום, מכניסות פנימה את הארגז שבתוכו הפאה. כאילו כדי להוסיף למבוכה שגם ככה חונקת את החדר, כפפות הגומי שלהן נדבקות לסלוטייפ שסוגר את הארגז והן מתקשות לפתוח אותו. לבסוף הסלוטייפ נכנע והפאה נשלפת.

 

יש משהו מרתיע בפאה שמולבשת על ראש קלקר, עטופה בצלופן ובסרט ורוד. מתנה אנושית שהושקעה בה המון אהבה, אבל בו בזמן גם מתנה שמדגישה את החסר. הבנות מוסרות לה את הפאה בשמחה ובגאווה, אבל גל, קפואה, רק לוחשת תודה ומניחה אותה רחוק ממנה, בקצה המיטה. בשלב הזה אמה ג'קי מצטרפת אלינו ואנחנו יושבות לשוחח מעט. למעשה גל לוחשת וג'קי מדברת. שתיהן מסויגות, מהוססות. אני מרגישה שגמרנו להן את כל האוויר והפרטיות בחדר. רק לקראת הסוף הן משתחררות מעט.

 

זה היה הרגע שבו גל שִכתבה את סוף הכתבה: היא לא רוצה פאה. אין לה שום בעיה עם הקרחת שלה, "ואם מישהו מסתכל עליי אני מסתכלת עליו בחזרה", היא אומרת. אני לא יכולה שלא להתפעל מהלוגיקה הבריאה והמפתיעה.

 

גל מקבלת את הפאה המוכנה בבית החולים. "לא רציתי פאה, רציתי לעורר מודעות ושאנשים יתרמו כי יש ילדות שהקרחת מפריעה להן מאוד" גל מקבלת את הפאה המוכנה בבית החולים. "לא רציתי פאה, רציתי לעורר מודעות ושאנשים יתרמו כי יש ילדות שהקרחת מפריעה להן מאוד" צילום: עמית שעל

 

"הקרחת לא מפריעה לגל", מסבירה ג'קי, "אין לה צורך להסתיר אותה. בהתחלה היא הלכה עם בנדנה, אבל לאט לאט גם זה ירד. היא אוהבת ככה". "תלוי עם מי אני", אומרת גל בשקט. "נגיד ביישוב (היישוב הקהילתי מנוף במשגב) לא מפריע לי. לא רציתי פאה, רציתי לעורר מודעות ושאנשים יתרמו, כי יש ילדות, גם פה במחלקה, שהקרחת מפריעה להן מאוד".

 

"בתוך כל המסע של ההתמודדות עם המחלה הזאת השיער חשוב, אבל הוא אחד הדברים הפחות כואבים והפחות משמעותיים", מוסיפה ג'קי. "הקושי הוא ספירות הדם הנמוכות, הרגישות לחום, הזיהומים, הפצעים בפה. אלה דברים קשים יותר מהטיפול עצמו ומאיבוד השיער".

 

אז מה תעשי בפאה? אני שואלת את גל. "היא תישאר לי מזכרת", היא עונה בחיוך.

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x