קפיטליזם 3.0
KPMG: ישראל מתקשה להשתלב במגמה העולמית של דיווח אחריות תאגידית
בדיקה עדכנית של ההתקדמות בדיווחי אחריות תאגידית בעולם מציבה את ישראל בתחתית, במקום 41, כשהיא מביטה מלמטה על קזחסטן ואינדונזיה. המקום הלא מכובד הוא הביטוי של ההתחמקות של התאגידים בארץ מהצטרפות למגמה העולמית שרואה במגזר העסקי חלק אינטגרלי מהחברה שבה הוא פועל
כבר 20 שנה ש־KPMG בודקת את ההתקדמות של דיווחי האחריות התאגידית בעולם. השבוע פורסם הסקר החדש שלה בנושא, שבדק את מצב הדיווחים שאינם פיננסיים ב־41 מדינות וסקר 4,100 תאגידים. ומה התוצאות? מבחינת שיעור הדיווח, בקרב 100 החברות הציבוריות בעלות ההכנסות הגדולות ביותר ישראל נמצאת במקום 41 - כלומר המקום האחרון מבין המדינות שנבדקו. וזה עוד בשנה שבה הצטרפו לסקר מדינות כמו אנגולה, קזחסטן, מלזיה, אינדונזיה וקולומביה. חלק מהמדינות האחרונות זכו לנוכחות הזו בעקבות דו"חות שפרסמו נציגויות של תאגידים בינלאומיים. אינדונזיה, למשל, הגיעה לדירוג גבוה משלנו בגלל שהרגולציה המקומית מחייבת את החברות לכלול פרק איכות סביבה בדו"חות הכספיים, וב־KPMG החליטו להחשיב זאת כ"דיווח לא־פיננסי". ואפילו המידע הזה לא ממש מנחם כשהתוצאה היא שנשארנו מאחור.
צילום: עמית שעל
19% מהתאגידים האלה פרסמו דו"ח אחריות תאגידית כלשהו ב־2013, לעומת 18% בסקר הקודם ב־2011. זה לא סתם נתון גרוע, אלא גרוע משמעותית לעומת כמעט כל המדינות שנסקרו באותו סקר.
בעצם רק ישראל, איחוד האמירויות וקזחסטן הציגו שיעור דיווח נמוך מ־40%. המגמה המטרידה הזאת בישראל מתחדדת כשבוחנים את הפרק השני של הסקר שעסק בחברות ה־G250, כלומר 250 החברות המובילות בדירוג פורצ'ן 500 לשנת 2012. המגמות בחברות האלה מאוד ברורות - 93% מהן מדווחות על אחריות תאגידית, והמגמה שם היא רק להעמיק את האיכות ואת היקף הדיווח.
הציבור ציני, הארגונים במבוכה
הדו"ח של KPMG סוקר בעצם את כמות ואיכות הדיווחים שאינם פיננסיים. יש לדיווחים האלה הרבה שמות: "קיימות", "אחריות חברתית", "אחריות תאגידית", ואפילו "אנשים, פלנטה, רווח". אבל המשמעות והחשיבה מאחורי הדיווחים היא אחת - כיצד התאגיד משפיע לא רק על בעלי המניות שלו (מה שעושה דיווח פיננסי), אלא כיצד הוא משפיע על העובדים שלו, על הלקוחות שלו, על הספקים שלו, על הסביבה ועל עתיד האנושות.
הדו"חות האלה מניעים תהליך של חשיבה בארגון איך ניתן לשפר את הרווח, אך תוך כדי כך גם לשפר את מצבם של כל אחד מהקהלים שעמם בא הארגון במגע. לכן לא מפתיע שהדיווחים האלה נתקלים בלא מעט ציניות וחשדנות מהציבור, ובלא מעט מבוכה מצד הארגונים שצריכים פתאום
להימדד על פי פרמטרים שאף אחד לא ידע שהם קיימים בכלל.
יש עוד הרבה סוגיות פתוחות לגבי איכות הדיווח - מה מהותי מבחינת הארגון באותו דיווח, מי בודק את הדיווח ועוד - אבל הדו"ח של KPMG (שיש לה אינטרס לקדם דיווחים כאלה כמי שמתפרנסת גם מהם) קובע בצורה ברורה שהשאלה אם לדווח כבר הוכרעה, והתשובה לה היא כן. ישראל, לפי הסקר, פשוט לא במשחק הגלובלי הזה.
אורן גרופי, שותף ומנהל מחלקת ניהול סיכונים וביקורת פנים והאחראי על תחום האחריות התאגידית ב־KPMG סומך חייקין, טוען ש"השאלות החשובות היום הן 'על מה עלינו לדווח?' ו'כיצד עלינו לדווח?'. אנו מודעים לעובדה שרבים טוענים כי דו"חות אחריות תאגידית הם בזבוז זמן ומשאבים, וכי איש אינו קורא אותם או מתייחס אליהם. גם נפוצה הטענה כי החברות משתמשות בדו"חות האחריות התאגידית לצורך גרינווש ((greenwash, כלומר לדווח בהגזמה על פעולות חיוביות למען הקהילה והסביבה כשבפועל החברה פועלת בניגוד לדיווחים אלו. בעוד גרינווש הוא סיכון, עלייה ברמת הדיווחים ובביצוע, ביקורת עליהם תביא לכך שניתן יהיה להבחין בין דיווח איכותי של אחריות תאגידית לדיווח שנועד לצורכי פרסום".
גרופי מוסיף כי "דיווח תאגידי הוא כלי עסקי שמנהלים צריכים לצורך זיהוי סיכונים והבטחת פעילות החברה לטווח ארוך. בעולם המשתנה, שבו קיים מחסור במשאבים וסיכוני שרשרת האספקה הם קריטיים לפעילות העסקית, הדיווח על אחריות תאגידית הוא הכרחי לשכנוע משקיעים שלפעילות העסקית של החברה יש עתיד מעבר לרבעון הקרוב או לשנה הקרובה".
זיהום אוויר. הדו"ח עלול להתמקד בנושאים שערכם שולי ולהתעלם מנושאים קריטיים צילום: בלומברג מי שדיווח לפחות עבד לפי הסטנדרט העולמי
נראה כי אם שיעור הדיווחים על אחריות תאגידית בישראל הוא הנמוך מבין המדינות שנבדקו, אז לפחות אפשר להתנחם בכך שנראה שמי שמדווח טורח לברר מה הסטנדרט העולמי לדיווחים כאלה. הסקר מצא כי בישראל כ־90% מהחברות שדיווחו עשו זאת לפי הקווים המנחים של ארגון ה־GRI (לעומת 82% מחברות ה־G250). אבל נראה שזה הנתון החיובי היחיד שניתן למצוא על ישראל בדו"ח הזה.
הנתונים הבאים על ישראל מחמיאים הרבה פחות: ישראל היא חלק מקבוצת המדינות שבהן שיעור חוות הדעת החיצונית על הדו"ח (Assurance) הוא הנמוך ביותר. במילים אחרות, גם בדו"חות שכן פורסמו אצלנו מעטים טרחו להביא את הדו"ח למבקר חיצוני שיבדוק ויחווה דעה על תהליך הדיווח. היעלה על הדעת שחברה בורסאית תגיש דו"ח כספי ללא ביקורת של משרד רו"ח חיצוני? ולשם השוואה, 59% מחברות ה־G250 העבירו את הדו"ח שלהן לביקורת חיצונית.
זיהום? ומה עם מדיניות האשראי?
רק ב־50% מהדו"חות בישראל נכללה התייחסות כלשהי למיפוי הנושאים המהותיים עבור התאגיד. מדובר בנושאים שבהם ההשפעה של התאגיד היא הגדולה ביותר. בלי מיפוי כזה הדו"ח עלול להתמקד בנושאים שערכם שולי ביותר, ולהתעלם מנושאים קריטיים. כך למשל, בדו"חות האחרונים של הבנקים הגדולים בישראל, לאומי והפועלים, נכללה התייחסות מקיפה ומעמיקה לזיהום הסביבתי שנובע מפעילות הבנק (כשברור שזיהום רחוק מלהיות בעיה רצינית הנובעת מפעילות המערכת הבנקאית). באותם דו"חות היה קשה למצוא התייחסות מעמיקה לתיק האשראי של הבנק ולהחלטות המתקבלות בו שמעצבות לא מעט את החברה הישראלית. לשם השוואה, ב־G250 כ־79% מהחברות ביצע הערכת מהותיות של הנושאים הנכללים בדיווח.
פה גם המקום לציין שגם המצב בעולם רחוק מלהיות מושלם. ב־KPMG מעניקים לדיווחים הגלובליים ציון איכות של 59 מתוך 100. הסיבה המרכזית לכך היא היעדר מיקוד מספיק בשרשרת האספקה, נקודה קריטית עבור חברות גלובליות, שלרוב מייצרות במזרח ומוכרות במערב, כשצרכנים רבים במערב מעוניינים לדעת על תנאי ההעסקה של העובדים במזרח.
כמו כן, יש מקום להגברת השקיפות בתהליכי הדיווח עצמו, כשרק 41% מהחברות המדווחות חשפו את המתודולוגיות שלפיהן נקבעו הנושאים המהותיים לדיווח על ידי החברה. במקביל, רק 10% מחברות ה־G250 מדווחות על קשר כלשהו בין יעדים של אחריות תאגידית לתגמול המנהלים.
