האגדה לבית שרובר

וילה שרובר והבריכה האולימפית שבחצר, 1959. בכלל נבנתה על שטח ציבורי, בתנאי שתצופה באבן טבעית צילום: דוד רובינגר

לא ברור אם יימצא קונה שישלם את הסכום המבוקש, אבל אותנו 120 מיליון השקלים הללו הרימו מהספה. זו גם הסיבה שמצאנו את עצמנו ביום שישי אחד, בשעת צהריים מנומנמת, מכתרים את המקום כמו שני גרופיס בסיור נדל"ן בהוליווד, מנסים להבין כיצד ניתן להיכנס פנימה ולקבל תשובה ממקור ראשון לשאלה מה יש שם בפנים. שיחת טלפון עם בני לובל מרשת התיווך אנגלו־סכסון, שמטפל בבלעדיות במכירת הנכס, הסתיימה בכישלון חרוץ. לובל הסביר לנו בנימוס אך בנחרצות שהבעלים של הווילה לא מעוניין שיראו אותה במצבה הנוכחי.

"המקום עבר במהלך השנים התעללות. הוא נראה לא טוב וזה לא מצב שנרצה שיתועד", אמר. לובל, שטיפל במכירת הנכס גם בסיבוב קודם, בתחילת שנות התשעים, היה מוכן לשוחח עליו ארוכות - אבל לא לארח אותנו בפנים. "אם תרצו אני אתן לכם את כל המידע. עשיתי עבודת מחקר על הבית הזה עם סותבי'ס העולמית. גיליתי המון דברים מעניינים: למשל, כשהוא נבנה הוא היה הבית היחיד בירושלים שהיתה בו בריכה פרטית והוא שמר על התואר הזה במשך 30 שנה. אנשים שהיו ילדים בתקופה ההיא סיפרו לי שהם היו מגיעים לאזור רק כדי להציץ על אלו שהשתכשכו בפנים", הוא מספר בהתלהבות.

אבל התלהבות לחוד ואישור כניסה לחוד. לא עזרו לנו כל הטקטיקות שנקטנו, גם לא ההבטחה שניכנס רק כדי להציץ בעצמנו, בלי לצלם. בסופו של דבר, אחרי כל המילים, נותרנו בחוץ - ממש כמו אותם ילדים ירושלמים שנהגו להגיע למקום כדי לקבל הצצה לעולם הזוהר שבפנים.

גיטה ומיילס שרובר בביתם. עשירי ונצואלה, גרסת טלביה צילום: דוד רובינגר

1,800 מ"ר בנוי, קירות פסיפס, אח מבוערת ובריכה

מיילס שרובר היה איש עסקים שנולד בקרקוב, פולין, היגר עם משפחתו לארצות הברית ולאחר מכן המשיך לבד ליפן, לסין ולוונצואלה. בדרום אמריקה היה לתעשיין פלדה מצליח וצבר הון של מיליארדים. גיטה שרובר נולדה בריגה ועקרה עם משפחתה לגרמניה. למשפחה לא היתה כל זיקה לציונות, אבל היא עצמה היתה פעילה בתנועת הבונים, הצטרפה לגרעין ועלתה לארץ. בשנות השלושים התחתנה עם ג'ורג' פפה וילדה את בנם גבריאל. הנישואים לא עלו יפה, ולאחר כמה שנים סוערות השניים התגרשו. גיטה החלה לעבוד במשרד החוץ, במחלקה לאירוח אח"מים, ובין השאר התבקשה לארח את היהודי העשיר מוונצואלה שבא לבקר והוזמן לסעוד עם משה שרת ולוי אשכול.

שרובר היה אז גרוש ואב לשתי בנות, שאיתן קיים קשר רופף במיוחד. הוא היה מבוגר מגיטה ב־20 שנה, ובתוך שבוע בלבד כבר ביקש את ידה. לאחר שנישאו התגוררו בני הזוג בקראקס, בניו יורק, בלונדון ובשוויץ לסירוגין. כשביקרו בישראל לנו במלון דן בתל אביב ובמלון קינג דיוויד בירושלים. הכסף שלו והכישורים החברתיים שלה הפכו אותם למוקד משיכה נוצץ באליטה הישראלית, ובתוך זמן לא רב הם הבינו שכדאי להם למצוא בית קבוע גם כאן.

הווילה של משפחת שרובר נבנתה בשנים 1954–1957, ומתחילת הדרך היה ברור שמדובר במונומנט ייחודי בנוף המקומי. לדברי האדריכל והחוקר דוד קרויאנקר, שכתב על הווילה בשניים מספריו, הבית ש"נחת" בטלביה נראה כמעין "חייזר דרום אמריקאי" שנבנה במתכונת בתי היוקרה של עשירי קראקס. את הווילה תכננו שלושה אדריכלים בעלי שם מוונצואלה, קרלוס גינאנד, מוזס בנאשרף ואמיליו וסטוטי, שנעזרו באדריכלים התל אביביים דן טנאי ודוד קיסין לצורך הגשת התוכניות וקידום הפרויקט בשטח. בין השאר תכננו האדריכלים גרם מדרגות מעוגל, כמו בספינה, שזיכה את המבנה בכינוי "בית האונייה". גם עבודת המוזאיקה של האמן קורנליוס זיטמן, שמצפה את הבית לאורכו, בלטה מאוד בייחודיותה. על עיצוב הפנים היתה אמונה האדריכלית דורה גד, מעצבת־העל של האלפיון העליון בישראל דאז, שכמה שנים מאוחר יותר זכתה בפרס ישראל לאדריכלות על תכנון מוזיאון ישראל (עם אל מנספלד).

מחוץ למבנה המוקפד והמעוצב הוקמה הבריכה התקדימית, שגודלה כשל בריכה אולימפית. בארכיון העיר ירושלים יש תכתובת רבה בעניין, ונראה שמחלקת ההנדסה של העיר לא ידעה איך לאכול את הבקשה לבניית בריכה פרטית. האדריכלים נאלצו להתמודד עם שלל בקשות ודרישות עד לקבלת האישור המיוחל.

שרובר בחצר האחוזה. "אשה בעלת טעם יוצא מן הכלל, מעורבת בכל דבר, הכל היה אלגנטי" צילום: דוד רובינגר

המסמכים מגלים גם כי השטח שעליו נבנתה האחוזה סומן במפות כשטח ציבורי, והסבתו למגורים דרשה אישור, שלפי עדויות ניתן רק לאחר ששרובר הבטיח לראש העיר דאז טדי קולק לבנות תיאטרון, ממש מעבר לכביש. גם קרויאנקר מספר כי הקרקע ניתנה לשרובר רק לאחר שהבטיח לשר האוצר דאז פנחס ספיר כי יתרום לבניית תיאטרון בעיר. שרובר, כך על פי פרסומים ישנים, הסכים לתת לירה כנגד כל שתי לירות שהעירייה והממשלה יקצו לפרויקט. ואולם על פי מסמכי העירייה אישור הסבת הקרקע ניתן בשני תנאים: כל קירות הבית, כולל מעקה הגג, יצופו באבן טבעית; ושרובר ישלם מסים עירוניים שישמשו לסלילת המדרכות מחוץ לבית.

אדריכל ירושלמי שעבד באותם הימים במשרד השיכון סיפר לנו כי הקצאת קרקע כזו היתה ההליך המקובל אז: "לא היו מכרזים ולא שום דבר. היית צריך שלוש חתימות של בכירים במשרד השיכון ובזה נגמר העסק". באופן הזה, מספר אותו אדריכל, קיבלו מגזרים שונים קרקעות - ובהם גם עיתונאים, שקיבלו אישור לבניית שיכון ברחוב פינסקר על קרקע הסמוכה לווילה שרובר. השיכון, אגב, נותר במקומו עד היום, ועדיין מתגוררים בו עיתונאים ותיקים. בכל מקרה, בני הזוג שרובר תרמו לתיאטרון שקם מול ביתם, הוא תיאטרון ירושלים.

השטח הבנוי של הווילה, 1,800 מ"ר, נחשב עצום בתקופה שבה רוב אזרחי המדינה התמודדו עם מדיניות הצנע. לדברי קרויאנקר, לא זכורה לו כל התנגדות מצד הציבור לבניית הווילה. "זה לא היה כמו היום", הוא אומר, "בתקופה ההיא כשבא יהודי אמיד כמו שרובר ואמר שהוא רוצה לבנות כולם שמחו".

כבר בכניסה לבית ניתן להבחין בתכנון המאוד לא ישראלי: לאורחי המקום שהגיעו ברכב תוכננו חניה מקורה ושביל כניסה מרוצף בחלוקי נחל. דלת עץ ענקית הובילה אל חדר המגורים המרווח, שבו נהגו בני הזוג לקבל את אורחיהם. בחדר זה נתלו יצירות אמנות שונות, שהתחלפו לאורך השנים, בין השאר של רנה מגריט וגוסטב קלימט. כמה מדרגות מטה מחדר המגורים שכן חדר גדול ובו סלון וספרייה, וביניהם אח גדולה שחיממה את הבית בימי החורף.

למרות הגוון החו"לי, גם הנוכחות של ירושלים וישראל קיימת בכל מקום בבית: מהחלונות הגדולים המשקיפים אל הנוף הפתוח ועד לקיר הקרמיקה בנושא ירושלים של האמן צבי גלי, שנמצא במבואה הפנימית. בקומה השנייה מוקמו חדר אוכל גדול, מטבח ושני חדרי אורחים. הבית הענק כולל בסך הכל חמישה חדרי שינה, שלכל אחד מהם שירותים ואמבטיה צמודים ומרפסת. חוץ מזה היו מכבסה, מגורי סגל, חדר משפחה וחללים נוספים לשימוש בני הבית - וכמובן הגן והבריכה, שהיתה מחוממת בעת הצורך.

תצוגת אופנה של משכית בחצר וילה שרובר. "הכל נעשה בלארג', ביד רחבה, אבל בשרובר היו גם דברים מוזרים" צילום: דוד רובינגר

לא מושפעת מהסביבה, לא משפיעה על הסביבה

"הבית הזה היה חריג בנוף הירושלמי", אומר קרויאנקר. "בתקופה ההיא כמעט לא היו בתים פרטיים בעיר. היחידים, שנבנו בתקופת המנדט, היו וילות בסגנון מזרח־תיכוני שהקימו ערבים אמידים. היו גם וילות של יהודים, אבל לא כמו שאנחנו רואים היום בארסוף או בסביון, אלא בתים פרטיים של 200–250 מ"ר, רובם בסגנון באוהאוס. על הרקע הזה וילה שרובר היתה בניין חריג. אני לא נכנס כרגע לשאלה אם הוא יפה או לא יפה, אבל הוא לא היה בניין ירושלמי מעצם טבעו. הוא היה תופעה יוצאת דופן, לא מפה. בכניסה הצדדית, למשל, ששימשה את הגננים והמשרתים, היה שלט יפה מנחושת שעליו כתוב 'מיילס מ' שרובר'. זה שידר משהו נורא יוקרתי. אני זוכר שהסתכלתי עליו ואמרתי לעצמי 'איזה יופי'".

ואכן, שיטוט במעלה רחוב מרכוס מבהיר עד כמה הווילה שונה מבחינה אדריכלית מהבניינים שמקיפים אותה. בצד השני של הכביש, ברחוב מרכוס 18, עומדת הווילה שנחשבה למפוארת ביותר עד בוא השרוברים - וילה הארון א־רשיד. הבית נבנה ב־1926 בידי משפחת בשאראת הערבית־קתולית, אבל הושכר לחיל האוויר הבריטי עד מלחמת העצמאות. לאחר המלחמה הוא נתפס בידי ארגון ההגנה, ומאוחר יותר חולק לשלושה: בקומה העליונה התגוררה שרת העבודה דאז גולדה מאיר; בקומה התחתונה התגורר השופט צבי ברנזון, ששימש מנכ"ל משרד העבודה ויד ימינה של מאיר; ובקומת הביניים התגורר שלמה ארזי, הממונה על הרכוש הנטוש במשרד האוצר. משפחתו מתגוררת במקום עד היום.

בהמשך הרחוב ניתן למצוא בניין מפואר נוסף שהיה שייך אף הוא למשפחת בשאראת, וממול, במרכוס 11, בית בסגנון ים תיכוני שבו התגורר המוציא לאור ראובן מס. גם מעברה השני של וילה שרובר אין בתים שדומים לה בסגנון הבנייה. הווילות באזור צנועות יחסית, בתי אבן חד־קומתיים מוקפים גדר נמוכה עם חצר ובה חניה לרכב אחד או שניים, שאחד מהם נבנה בידי המיליארדר צ'ארלס ברונפמן. בהמשך הרחוב נבנו בשלבים מאוחרים יותר כמה בנייני מגורים משותפים. אף שכל הבתים באזור זה של השכונה (למעט שיכון העיתונאים) נבנו לאחר שהשרוברים כבר עברו לטלביה - לא נעשה כל ניסיון לחקות את הבית שלהם. כפי שווילה שרובר אינה מושפעת מסביבתה, היא לא השפיעה עליה.

שיא האלגנס של התקופה, שאירח את אירועי היוקרה

"זה היה ועודנו בית שונה מאוד מכל מה שהיה ויש בירושלים", מספר חבר של משפחת שרובר שביקש להישאר בעילום שם. "ההורים שלי היו חברים של גיטה ומיילס ואני זוכר את הבית מבעד לעיניים של ילד, הכל נראה גדול ומפואר, אבל אני חושב שגם מעיניים של מבוגר זה היה יוצא דופן. ירושלים של אז היתה פרובינציה, עיר ענייה של ממשלה ואוניברסיטה, לעומת תל אביב שבה התגוררו סוחרים ואנשי עסקים. בכל העיר היו כ־180 אלף תושבים, בהם מעט מאוד מהמעמד הבינוני־עליון. הבית היה נורא נורא בולט.

"אני זוכר, למשל, שחדרי האמבטיה היו מפוארים מאוד, היו שם בריכות חפורות מגובה הרצפה ומוזאיקה על הקירות. האירועים הגדולים התקיימו בבריכה או בגן. בגזיבו היו אוכלים, ובמסיבות גדולות היו פורסים שם את הבופה. בימים רגילים מיילס אהב לשחק שם שחמט. מעל חדר הכניסה היו שני חדרי אירוח פתוחים לנוף. זה נחשב נורא מפואר, אף שבמבט לאחור הם נראים לי כמו חדרים סבירים במלון טוב".

גם על הצלם חתן פרס ישראל דוד (דיוויד) רובינגר, שתמונותיו מפארות כתבה זו, הבית הותיר רושם רב: "זה היה משהו כביר. שיא האלגנס והעושר של התקופה", הוא אומר. "הייתי אז תפרן קטן והצילום שם היה פרנסה. לא באתי להתחכך איתם ולא היינו ביחסים חברתיים, הגעתי כי בני המשפחה הזמינו אותי לצלם את הבית לשימושם העצמי. הם בדיוק נכנסו לגור בבית ורצו צילומים מקצועיים. היום יש בתים מפוארים יותר, של טייקונים גדולים יותר, אבל מי חלם אז על כזה פאר?".

מי שכן היו ביחסים חברתיים עם השרוברים היו דמויות כגון יצחק ולאה רבין, חברים קרובים של בני הזוג, האלוף עוזי נרקיס, הנשיא לעתיד חיים הרצוג וראש הממשלה לוי אשכול. מספרים שאת אבן הטורקיז האחרונה בפסיפס הפנימי בבית הניח משה דיין - אבל יש הטוענים שהוא לא היה מהאורחים הקבועים במקום.

בני הזוג שרובר נהגו לקיים בווילה שלל אירועים, שתפסו מקום של כבוד במדורי הרכילות. העיתונאית מירה אברך נהגה לכתוב ב"ידיעות אחרונות" על המסיבות שנערכו במקום, לעתים תוך אזכור יחסיהם של בני הזוג שרובר עם הברון דה רוטשילד. על יום הולדתו ה־75 של מיילס שרובר כתבה אברך: "על מה אכתוב קודם? האם אספר על הגן המואר בצבעוניות ועל המזנון העמוס לעייפה שלשפת בריכת השחייה, מזנון שהוכן על ידי צוות מלון אינטרקונטיננטל? האם אפרט את שמות 200 הקרואים שלאחר מילוי כרסותיהם בכל טוב נהרו מחווילת השרוברים אל התיאטרון הסמוך, כדי להציץ בפלאותיו? ואיך אעלים את עוגת יום ההולדת שמלצרי המלון, במדים כחולים, הגישו נתחים נתחים על חרבות עטופות להבות אש? אבל העיקר הוא אולי שהמוזמנים - פרופסורים, שופטים, אלופים, שחקנים, עסקנים ונכבדים ערביים מיהודה ושומרון וביניהם ציפורה שרת ומרים אשכול - היו בראש ובראשונה ידידים ותיקים של מיילס וגיטה שרובר".

תצוגת אופנה של משכית בחצר וילה שרובר צילום: דוד רובינגר

כל הדיוות על שפת הבריכה, המצורעים מחוץ לגדר

עבור גיטה שרובר, הרוח החיה בבית, האירועים הגדולים לא נערכו למטרות בידור בלבד. אלו שימשו כנקודות ציון בדרכה להשלמת משימת חייה: הבאת השלום למזרח התיכון. יש המתארים את תחושת השליחות של שרובר באופן רומנטי, אחרים מתייחסים אליה בזלזול ומתארים אותה כמי שסבלה מהתקפי משיחיות. כך או כך, לעתים, למרות הרצון העז שלה להשכין שלום, היא יכלה להיות מארחת קפריזית מאוד - ולגרום לאורחים לחוש לא רצויים.

"היא היתה חברותית מאוד ועשתה הכל הכי יפה והכי בלארג', הכי ביד רחבה, אבל היו בה גם דברים מוזרים", מספרת רעיה יגלום, לשעבר יו"ר ויצו העולמית. "פעם השרוברים ערכו מסיבה, אני לא זוכרת לכבוד מה, אבל אני זוכרת שהיא אמרה למיילס לעמוד בחוץ ולהגיד מי נכנס ומי לא. זה היה נורא מוזר. היא בפירוש עשתה סלקציה".

גם הזיכרונות של רות דיין מבית שרובר מורכבים. "הכרתי את גיטה הרבה לפני שהיא התחתנה עם שרובר, זאת אומרת עם כסף", מספרת דיין, "היא היתה פקידה במשרד החוץ ואמא שלי אימצה אותה כשהיא היתה בודדה". שרובר פתחה עבור דיין את ביתה לאחת מתצוגות האופנה הראשונות של החברה הממשלתית משכית, שהוקמה כדי לקדם את אמנות הטקסטיל, הצורפות והעץ של עולים ממדינות ערב ולאחר מכן של פלסטינים ובדואים. "פיני לייטרסדורף, שהיתה המעצבת של משכית ודיווה גדולה, הכירה את גיטה ושכנעה אותה שנעשה את התצוגה שם. משה שרת היה ראש הממשלה והזמנו את ציפורה שרת כאורחת הכבוד. אילנה רובינא, הבת של חנה רובינא, היתה אחת המודליסטיות. אני זוכרת את גיטה לטובה מתחילת האירוע, אבל אחר כך זה הידרדר.

"כשהגענו עם הבגדים היא פתחה לנו את הבית, ישבנו ושתינו תה. אחר כך יצאנו החוצה וישבנו עם כל הגברות. ציפורה שרת הגיעה עם הפמליה של הנשים מרחביה, והתחילה תצוגת האופנה. באמצע היה מראה מוזר מאוד: אילנה רובינא עמדה בשמלה לבנה עם גדילי זהב שהכינו התימניות, ולפתע ראינו את המצורעים מבית המצורעים הסמוך עומדים על סולמות ומציצים פנימה. הם רצו לראות מה קורה בבית, כי היתה תזמורת שניגנה והיא משכה את תשומת לבם. זה היה מאוד סוריאליסטי, מצד אחד המצורעים במסכות הלבנות על הסולמות ומהצד השני הגברות המכובדות, האליטה של הכסף".

לדברי דיין, כשנגמרה התצוגה סגרה שרובר את כל הכניסות לבית. "פיני ואני רצינו לחזור פנימה אבל כל הדלתות היו נעולות. לא מצאנו את גיטה, אבל מצאנו את הבן שלה, גבריאל. מסכן, אני פתחתי עליו את הפה. אחר כך, כשהיא הגיעה, צעקתי גם עליה: 'איך את מחנכת את הבן שלך? ככה מתנהגים?'. כעסתי מאוד מכיוון שהכרתי אותה עוד כשהיא אכלה אצל אמא שלי, לא ציפיתי לכזה יחס", היא מספרת.

הסלקטיביות של שרובר באה לידי ביטוי לא רק כשאירחה בביתה. בתחילת שנות התשעים היא פתחה בטיילת שנקראה על שם בנה בירושלים מסעדה שנשאה את השם העממי "הטברנה", אבל היתה הכל חוץ מעממית. בביקורת מסעדות שפרסם העיתונאי אסי טוחן הוא מתאר את המסעדה כ"יפה בארץ, אם לא אחת היפות", שבה תקרת עץ ענקית, אח גדולה ועמודי אבן מסיביים. המטבח, שעליו ניצח שף ששרובר הביאה במיוחד משוויץ, היה צרפתי עם נגיעות ים־תיכוניות. על פי הביקורת, המנות היו טעימות להפליא והשירות היה יוצא דופן. "ההלם ציפה לי למחרת", כתב טוחן, שמיהר להמליץ לזוג חברים לבקר במסעדה. הזוג, כך כתב, הגיע במיטב מחלצותיו, הוא במכנסיים איטלקיים ובחולצה לבנה והיא בשמלה לבנה ארוכה ומעוצבת, אך אלו לא הרשימו את שרובר, והיא נתנה בהם מבט אחד והודיעה להם כי לא ייכנסו בבגדים האלה למסעדה.

עם זאת, דיין טוענת כי מעשיה הטובים של שרובר חיפו בסופו של דבר על הכל. "כשעבדתי עם הבדואים היא נתנה לנו לשבוע שלם את בית גבריאל (מרכז תרבות שנבנה על שפת הכנרת לזכרו של בנה ובתקווה שהסכם השלום עם ירדן ייחתם בו. ואמנם אחד משלבי החתימה התקיים בו), היא היתה אדיבה מאוד. אחר כך היא הביאה חברות שלה לראות פרטי צורפות ובגדי משי של משכית. היא היתה יקית בעל טעם מצוין".

"גיטה היתה אשה עם טעם יוצא מן הכלל", מאשר חבר של המשפחה, "מי שהכיר אותה ידע שהיא אדם שמעורב בכל דבר, עד לרמת החוט המכליב. היא תמיד ידעה להתאים צבעים ולבחור את הכלים הכי יפים. הכל סביבה היה אלגנטי מאוד. הכפית היתה צריכה להיות במקום ואין מצב שהמפיות לא ידברו עם מפת השולחן. גם כשלא היה לה גרוש היה לה טעם מצוין. היא היתה מסוג האנשים שגם כשהם קוטפים שני פרחים בשדה ושמים בכוס, זה נראה מסודר ונכון".

בית הנשיא, בית הקונסול, ובעיקר סלע מחלוקת משפטי

ימי הזוהר של וילה שרובר תמו, כך נראה, עם מותו של מיילס ב־1976. גיטה המשיכה לארח במקום חברים מאצולת הממון והצמרת המדינית, אבל בהמשך החליטה שהבית גדול מדי עבורה וביקשה לעבור להתגורר בבית קטן יותר, שאותו בנתה במקום הבריכה. את הבית הקטן תכנן האדריכל דוד רזניק, ומי שביקרו בו מתארים וילה יפה ומעוצבת - שלא יכלה להתחרות ברושם העצום שהותיר הבית המקורי. בניית הבית הקטן גם חילקה את המגרש לשניים ופגעה בתחושת האחוזה שאפיינה קודם את המקום.

לדברי קרויאנקר, לאחר שעזבה את הווילה ביקשה שרובר לתרום אותה למדינה לטובת אירוח שועי עולם. "היא רצתה שהבית ייהפך למעין בלייר האוס מקומי (בית האירוח של נשיא ארצות הברית בוושינגטון)", הוא מספר, אבל המדינה דחתה את הצעתה בטענה שאחזקת הבית תעלה יותר משכירת בתי מלון לאורחים. "הרי כשמגיעה פמליה שלמה, הבית לא יכול להכיל את כולם, ולכן זה לא פרקטי", הוא מסביר.

במשך שנים עמדה הווילה ריקה רוב הזמן, למעט תקופה קצרה שבה החליפה את בית הנשיא שעבר שיפוץ, בימי חיים הרצוג, ותקופה נוספת שבה שימשה את הקונסול האמריקאי בירושלים. בהיעדר שימוש ציבורי מספק החליטה שרובר למכור את הנכס, מה שהוביל לסאגה משפטית בת כשני עשורים.

הכניסה לבית בשנים האחרונות. "היתה תקופה שהתגורר בו פולש, הומלס שהבעיר דברים וחיבל בנכס"

ב־1991 חולק שטחה של האחוזה, ושלושה דונמים שכוללים את הבית הגדול נמכרו בכ־3 מיליון דולר לחברת Deka שבבעלות ג'קי ספרא. מי שטיפל בעסקה הוא עו"ד דוד שמרון, שהיה בן בית בבית שרובר מאז שנולד ואף טיפל בענייניה המשפטיים של המשפחה במשך שנים. במסגרת העסקה ניתנה ל־Deka האופציה לרכוש בהמשך את הבית הקטן תמורת 2.35 מיליון דולר. הכסף ממכירת הבתים יועד לקרן שרובר ולמטרות הציבוריות שהיא מקדמת (ראו מסגרת).

ב־2004, לאחר מותה של שרובר, ביקשה Deka לממש את האופציה, אך מנהלי העיזבון של שרובר - ובראשם עו"ד אלישבע שקד - סירבו מאחר שהמחיר לא הוצמד לשום מדד והיה נמוך משמעותית מערכו האמיתי של הנכס באותה תקופה. שמרון, שייצג עתה את Deka, טען כי יש לכבד את החוזה. שקד טענה בתגובה כי הוא ניצל את קשריו עם שרובר כדי להונות אותה, להעביר את הנכס במחיר מגוחך ל־Deka ולמנוע כספים מקרן ציבורית. "שרובר בסך הכל חיפשה לקוח שיקנה והוא מצא בשבילה", אומרים בסביבתו של שמרון, וטוענים כי העובדה שטיפל בלקוח שרכש את הבית לא ערערה את יחסיו עם גיטה. הסכסוך הגיע לבית המשפט והסתיים בסופו של דבר בפשרה: הבית הקטן עבר לבעלות Deka, אבל החברה פיצתה את מנהלי העיזבון בסכום נוסף שהצטבר לכ־3 מיליון דולר. כעת, כאמור, היא מעמידה אותו למכירה ב־120 מיליון שקל.

ובסוף אפילו האדריכלים לא חושבים שהוא ראוי לשימור

קרויאנקר נדהם כששמע את המחיר המבוקש. "זה אסטרונומי, אבל אולי מי שיקנה את המגרש יבנה עליו בתי דירות. אני לא מומחה לנדל"ן, אבל זה נראה לי הזוי. בואו נגיד את זה ככה: המחיר לא נקבע בגלל הערך ההיסטורי של הווילה, אלא בגלל זכויות הבנייה, שהן כנראה גדולות מאוד".

כשאנחנו מנסים לברר איתו אם לבית יש חשיבות אדריכלית כלשהי, הוא מתקשה לענות על השאלה. "מיילס שרובר ראה משהו במחוזות מגוריו ואמר 'כזה אני רוצה'. זו דוגמה למישהו שבא למקום מסוים ורצה לבנות משהו שהוא זוכר, משהו שלא בהכרח מתאים למקום שבו הוא נבנה". "אני לא חושב שצריך לשמר אותו", אומר האדריכל זאב שיינברג בנחרצות, "אין באמת סיבה. אפשר להרוס אותו".

המתווך לובל, שקיבל לידיו את המשימה למכור את הנכס, יודע שמדובר בעסקה לא פשוטה. "המחיר מטורף? כן ולא. זה נכון שעד היום לא עמד בישראל בית למכירה ב־32 מיליון דולר, אבל הגופים שאנחנו מביאים לשם בחודש וחצי האחרונים מבינים שצריך לעשות תב"ע אחרת. עלו כל מיני רעיונות: שילוב של מלונאות ומגורים, דיור מוגן יוקרתי, חלוקה למגרשים יותר קטנים. במקביל, כמה שזה נשמע מטורף, שני אוליגרכים רצו לקנות את הנכס כאחוזה, לא כעסק. אם אתם שואלים אותי מה יהיה בסוף, אני מעריך שמי שיקנה את הווילה לא ישתמש בה כבית פרטי אלא ימקסם את השטח".

מכשול נוסף בדרך לעסקה, מעבר למחיר, הוא נושא הבעלות על הקרקע. הקרקע שעליו הוקמה הווילה חכורה מקק"ל, שבעצמה חוכרת אותה מהכנסייה היוונית האורתודוקסית עד 2054. ומה אחר כך? לא ברור, אבל לובל אופטימי. "זה מצב טוב יחסית, כי בירושלים יש חוכרים שעובדים ישירות מול הכנסייה ולפעמים היא לא מוכנה לדבר איתם. החוזה הזה נעשה מול המדינה, וקק"ל אמורה לפתור את הבעיה, אם תיווצר. לכן רוב הסיכויים שלא ייווצרו בעיות בנושא הזה".

ואחרי כל זה, אולי בכל זאת אפשר לראות את הבית? לובל נותר נחרץ בסירובו, אבל הסכים להסביר אותו: "היתה תקופה שבה התגורר פולש בבית הגדול. איזה בחור הומלס שהבעיר דברים וחיבל בנכס".

אתה רוצה לומר שבבית הכי יקר בירושלים התגורר במשך שנים מחוסר בית ואף אחד לא שם לב?

"כן, זה עצוב אבל זה ככה. איך אומרים? העסק של כולם הוא בסופו של דבר העסק של אף אחד. זה בדיוק מה שקרה במקרה הזה".

לאן הולך הכסף?

הירושה הציבורית של שרובר

מיילס וגיטה שרובר הרבו לתרום למטרות שונות עוד בחייהם, וגולת הכותרת היתה חלקם בהקמת תיאטרון ירושלים, מול הווילה שלהם. ב־1988, לאחר מות בנה מנישואיה הקודמים, הקימה גיטה את קרן גבריאל שרובר, שהפכה לכלי המרכזי שלה בפעילות פילנתרופית. בין השאר הקימה הקרן את טיילת שרובר בארמון הנציב ואת בית גבריאל שעל שפת הכנרת, מרכז כנסים ותרבות הכולל אולם קולנוע וחללי תצוגה.

לצד תרומה לפרויקטים נוספים הקרן עדיין תומכת בהפעלת התיאטרון ובית גבריאל. לבני הזוג לא היו יורשים; לאחר מותה של גיטה לא נמצא אפילו בן משפחה רחוק אחד שיירש את רכושה, ובית המכירות תירוש העמיד רבים מחפציה למכירה פומבית. הכסף שנאסף מהמכירה, כמו הכסף שיתקבל ממכירת וילה שרובר, מצטרף להון שמאפשר את פעילות הקרן, מה שהופך בעצם את הציבור ליורש הגדול של השרוברים.