האתגר הגדול הבא: צדק חלוקתי

בשנה שחלפה, פחת הסיכון המערכתי לכלכלה. אירופה התאחדה סביב הצורך לייצב את גוש היורו, כאשר הבנק המרכזי באירופה וגרמניה לקחו עליהם את התפקידים הראשיים במאמץ המשותף.

הבחירות הכלליות בגרמניה מסמנות ככל הנראה את המשך המדיניות הקיימת, אם כי קצב הצמיחה האטי ושיעור האבטלה הגבוה לא יעזבו את אירופה בקרוב.

בסין הושלמו חילופי ההנהגה והוצג מתווה מדיניות ברור יחסית, כזה שמעביר יותר משקל לשוק הפרטי.

בשווקים המתעוררים שאינם סין נרשמה אי־יציבות זמנית בלבד בשל הציפייה לצמצום תוכנית ההקלה הכמותית של הפדרל ריזרב. למרות זאת, הם מתכוננים לעולם ששיעורי הריבית בו גבוהים יותר ולכן הצמיחה אטית יותר.

בארה"ב הואץ קצב הצמיחה השנתי ושיעור האבטלה ירד. הסלידה הציבורית מחוסר התפקוד של הקונגרס המקוטב עד לזרא עשויה היתה להיות הגורם שהביא בסופו של דבר להסכמה בין־מפלגתית על התקציב, שתשקיט את המערכת לטווח הזמן הנראה לעין. זו אולי הכרזה מוקדמת מדי, אבל אפשר לקוות שרוח הפרגמטיזם והנכונות להתפשר יסחפו גם את השוליים הקיצוניים יותר בפוליטיקה האמריקאית.

השפעה של כוחות גלובליים

במבט קדימה, אפשר לזהות תהליך הדרגתי של שיקום מאזנים ושיבה לדפוסי צמיחה מאוזנת במגוון רחב של כלכלות. אבל המקרים הללו לא מספיקים כדי להביא להחלמה מלאה של הכלכלה העולמית. באירופה דרושים צמצום נוסף בעלויות העבודה ורפורמות מבניות שיהפכו את היבשת לגמישה יותר. בארה"ב דרושה השקעה גדולה יותר במגזר הציבורי כדי למצות את פוטנציאל הצמיחה.

הכלכלן מרטין פלדשטיין העלה לאחרונה הצעה שמצביעה על הכיוון שאליו צריך ללכת: מימון הרחבת המגזר הציבורי בעזרת תמריצים תקציביים לטווח הקצר והבינוני בשילוב תוכנית הידוק תקציבי רב־שנתית. לא ברור אם רוח הפיוס ששורה בקונגרס תרחיק לכת עד למימוש תרחיש כזה, שמציב אתגר פוליטי לא פשוט בפני הרפובליקנים והדמוקרטים.

ואולם, ברבות מהכלכלות המפותחות והמתפתחות, דפוסי הצמיחה הן לפני והן אחרי המשבר של 2008 הגדילו את חלקם של העשירונים העליונים בחלוקת העושר וההכנסות. המגמה הזו לא מייצרת רק אי־שוויון גואה באוכלוסייה, היא מדכאת את הניידות החברתית והכלכלית ושוויון ההזדמנויות - בעיות חמורות המאיימות על האחידות החברתית ועל היציבות הפוליטית.

חלק מהגורמים למגמה הזו כבר מוכרים לנו. כך למשל, התקדמות טכנולוגית שמפחיתה צורך בעובדי צווארון לבן וצווארון כחול. כתוצאה מכך גדל הלחץ על הכנסות משקי הבית במעמד הביניים.

מערכת החינוך הלא שוויונית של ארה"ב היא גורם נוסף שמתדלק את אי־השוויון. מצבה של המערכת הוא עדות למחסור בתקציבים ציבוריים וכן לפער במידע: השקעה בהכשרה מקצועית בעולם שבו משתנה אופייה של התעשייה השכם והערב משולה לירי במטרה נעה. בהתחשב במידע החסר על צורכי העתיד, שוקי העבודה נמצאים במצב של חוסר איזון.

השפעתם של הכוחות הטכנולוגיים והגלובליים אינה מוגבלת למדינה מסוימת. אותן הבעיות מתעוררות בכל מקום, כשההשלכות שלהן משתנות בהתאם לגמישות השווקים ולאפשרויות הכלכליות־החברתיות.

המגמות המנוגדות האלו התחילו כבר ב־1980. לפני כן, דפוס הצמיחה לא הביא לפערים הגדולים כל כך בין ההכנסה הממוצעת לחציונית שקיימים כיום בהרבה מדינות, פערים שלא ייעלמו בעתיד הנראה לעין.

ריכוך חלק מההשלכות של אי־הצדק החלוקתי מחייב התערבות ישירה בשווקים תוך שימוש, למשל, בגובה שכר המינימום או בהתאמת מדיניות הסחר או בהתערבות עקיפה באמצעות שינויים במיסוי.

האתגר הגדול הוא לנסות ולעצב גישה משולבת שתשיג, או לפחות תקדם, צדק חלוקתי מבלי לפגוע במידה משמעותית בגמישות הכלכלה והדינמיות שלה. זהו בדיוק המקרה שבו השאיפה לשלמות צריכה לפנות דרך לשאיפה לתוצאה טובה מספיק.

מרבית המדינות מנסות לטפל בבעיות החוקתיות שלהן באמצעות שילוב של מתן שירותים חברתיים בסיסיים דוגמת חינוך, הכשרה מקצועית ובריאות, לצד קביעת שכר מינימום, מיסוי פרוגרסיבי ומס ירושה. בחלק מהמדינות בחרו להטיל מגבלות על קצב הצמיחה של המשכורות הגבוהות, כחלק מהניסיון להגביר את התחרותיות בתוך המשק ולהגדיל את התפוקה.

המורשת של נלסון מנדלה

ישנם גם צעדים שמגנים באופן חלקי על תעשיות מקומיות מפני תחרות מבחוץ או משינויים בשערי המטבע שמשפיעים על האקלים העסקי. מובן שהסכמים בינלאומיים מגבילים צעדים כאלו כדי לשמור את הכלכלה העולמית פתוחה יחסית, דבר שמביא בסופו של דבר ערך מצטבר לכולם. לכל הצעדים הללו יש השלכות על היעילות והסתגלנות של הכלכלות.

בשלהי 2013 הלך לעולמו אחד המנהיגים הגדולים שחרתו על דגלם את הצדק החברתי והכלכלי - נלסון מנדלה. המרדף אחר דפוסים בני־קיימא של צמיחה שוויונית ומכלילה ימשיך להיות מאפיין מכונן של קביעת המדיניות הכלכלית בכל העולם, ב־2014 ומעבר לה. עלינו לקוות שהעסקים ומנהיגי העובדים יוכלו לשלב כוחות עם הממשלות, המוסדות החינוכיים והיזמים החברתיים כדי לקדם את האג'נדה הזו. הדוגמה שנתן מנדלה תוכל להיות להם עמוד האש שלפני המחנה.

הכותב הוא חתן פרס נובל לכלכלה ופרופסור בבית הספר לעסקים על שם סטרן באוניברסיטת ניו יורק.

פרוג'קט סינדיקט 2013, מיוחד לכלכליסט