חקר ביצועים: השבוע של נוחי דנקנר ומוטי בן-משה

הזאב טרגדיה אנושית

זה סיפור ארוך, מתמשך ורב־פיתולים. קשה לעקוב, קשה לעזוב. הגיבור המרשים פשוט מרתק. ומבלבל. לרגעים הצופה מזדהה, לרגעים נגעל, וכל הזמן לא יכול להסיר את העיניים. יש שם כסף, יצרים, היבריס, הצלחות והתרסקויות. הסיפור שואב עד כדי כך, שקל לשכוח שהוא בעצם גם עלינו. על הכסף שלנו, על בני האדם שאנחנו. סאגת נוחי דנקנר באי.די.בי הסתיימה השבוע בבית המשפט, סאגת ג'ורדן בלפורט בגילומו של לאונרדו דיקפריו ב"הזאב מוול סטריט" עלתה השבוע בבתי הקולנוע. שני סיפורים מהחיים על אנשים אמיתיים שמציבים לנו מראה בדמות טרגדיה אפית של ממש.

מיכל פלד פליישר

נוחי דנקנר בבית המשפט צילום: אוראל כהן

מייסד סנאפצ'ט מסתבך

אוון שפיגל, המייסד של סנאפצ'ט, הוא בחור בן 23 שעזב את הקולג' כדי להקים רשת חברתית עם קונספט חדשני. כלומר הוא צעיר ושאפתן. אחר כך הוא סירב להצעה של פייסבוק לקנות את המיזם שלו ב־3 מיליארד דולר, והשבוע התברר שבערך בכל דבר שסיפר על המגעים שלו עם פייסבוק היה רחוק מהאמת. כלומר הוא גם יהיר ושקרן. נשמע ממש כמו מארק צוקרברג. אלא שמאחורי הדימוי מ"הרשת החברתית" הסתתר צוקרברג שבנה חברה מצליחה בשקט ובהתמדה, ומאחורי התדמית של שפיגל מסתתר בחור עם שירות ראשוני בעל פוטנציאל לא ברור, שהזלזול שלו באבטחה גרם לדליפת מספרי הטלפונים של המשתמשים. אז אטיטיוד זה לא מספיק, בסופו של דבר המבוגרים המעצבנים האלה גם דורשים תוצאות.

דור צח

הסינים בדרך לתנובה

חודש לאחר כניסתו למשרד האוצר מנע יאיר לפיד את מיזוג בין פוטאש הקנדית לכיל, והסב נזק של מיליארדי דולרים לבעלי המניות. "משאבי הטבע של ישראל הם נכס ציבורי", הוא הסביר. מאז אולי הספיק לפיד ללמוד כמה פרקים בכלכלת ישראל ולגלות, למשל, שגם הגז הטבעי הוא משאב טבע, שמוחזק בחלקו בידיים זרות. מנגד, תאגידים סיניים עומדים להשתלט על תנובה וכלל ביטוח. זה ההיגיון של לפיד: מכירה של האשלג שממילא מיוצא כולו לחו"ל לתאגיד קנדי מוכר - לא; העברת השליטה בכמעט שליש מכספי הפנסיה של הציבור או בשוק החלב הישראלי לידיים סיניות מסתוריות - דווקא כן. נראה שעדיין יש לו מה ללמוד.

גלית חמי

יאיר לפיד צילום: אוראל כהן

נתניהו - אפילו המבקר מוגבל

מבקר המדינה שלח השבוע את טיוטת הדו"ח על הוצאות ראש הממשלה - בבתי המגורים, על הטיסות ועל האירוח. הבעיה לא חדשה, והיא צצה בכל פעם שהוצאות פרטיות וציבוריות מתערבבות אלה באלה. ראש הסוכנות לשעבר שמחה דיניץ וראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט כבר הועמדו לדין בעניינים דומים, וזוכו. אלא שאצל בנימין נתניהו הסוגיה מורכבת יותר, בגלל מעורבות רעייתו. מבקר המדינה יכול לדרוש הפרדה בין ההוצאות הפרטיות של ראש ממשלה להוצאות התפקיד, אבל האם הוא יכול לדרוש את הפרדת שרה מענייני הלשכה והמדינה?

משה גורלי

לקראת אישור הטיפול ברווחים

באיחור של שנתיים יצאה השבוע לדרך הקרן לניהול הכנסות המדינה מיצוא הגז, שאמורה לטפל בזהירות במאות מילארדי שקלים כדי להבטיח לכולנו עתיד טוב יותר. עקרונית היא נראית מבטיחה ומוגנת, מוקדשת לחינוך, רווחה, בריאות ותשתיות. בפועל יש שם כמה מוקשים: המונח האמורפי "מטרות חיוניות"; העובדה שהמדינה תוכל לקחת מהקרן הלוואות באישור של 70 ח"כים; ובעיקר העובדה שהקופה המרשימה הזאת לא תנוהל בידי הדרג המקצועי (בנק ישראל, למשל), אלא בידי הדרג הפוליטי (שרי האוצר). מקורה של הבעיה הזאת הוא שהשושבין של הקרן הוא ח"כ משה גפני. כשפולטיקאי משופשף שדואג בעיקר למגזר שלו בונה את הקרן הזאת, הציבור הרחב יכול לדאוג.

נעמה סיקולר

משה גפני צילום: מיקי נועם אלון

בן־משה נאה לא מקיים

"אני מתחייב לגישה חדשה של צניעות, כבוד ומחויבות", אמר השבוע מוטי בן־משה לאחר שקיבל סופית את השליטה באי.די.בי, והוסיף: "איש עסקים אינו סלבריטי, אלא לתת כבוד לעבודה קשה ומועילה". באותה הנשימה הוא פצח במופע נקמה מביך של מסכת האשמות ארכנית נגד נוחי דנקנר. גם אם האמוציות מובנות, מסיבת העיתונאים הזאת לא ממש התאפיינה בכבוד, ודאי שלא באיפוק הנדרש ממי שקיבל לידיו את הקונצרן הענק בנקודה השברירית הזאת. שלוש שעות אחר כך הוא כבר לקח את הילדים לאימון של מכבי תל אביב בכדורסל והצטלם קולע. אכן, לא סלבריטי, איש של עבודה קשה.

גולן חזני

תוכניות גדולות ל־2014

בתום חופשה בת שבועיים חזר השבוע נשיא ארצות הברית ברק אובמה לחדר הסגלגל כשהוא נמרץ ונינוח, ונשבע לעשות כל שביכולתו, בכל יום ויום, "כדי להפוך את 2014 לשנה שבה יותר אזרחים יוכלו לממש את החלום האמריקאי", כולל תוכנית לצמצום הפערים בין עשירים לעניים. בין השאר ינסה אובמה לגרום לרפורמת הבריאות שלו להמריא סוף סוף. כמה חבל שהטון מלא החזון שתמיד אפיין את אובמה נשמע הולם יותר חופשה שמשית בהוואי הקסומה מאשר את המציאות האמריקאית הנוכחית, זו שבה אפילו חלום על נופש הוא פריבילגיה.

תמר טוניק

ברק אובמה צילום: אם סי טי

הפער חור שחור

3,384,038 שקל בחודש (ברוטו) - זה הסכום שמרוויחים בקצה הגבוה של האלפיון העליון בישראל, כפי שפורסם השבוע. יותר מ־3 מיליון שקל. גם מעבודה, גם מרווחים בבורסה, גם מהשכרת דירות, גם ממשיכת דיבידנד. 0.001% מהאוכלוסייה מכניסים לכיס יותר מ־3 מיליון בכל חודש. והם כולם יודעים להסביר למה הם שווים כל שקל. משפחות ממעמד הביניים מכניסות בכל חודש את השכר החציוני במשק, סביב 6,000 שקל, ברוטו, לכל אחד משני המפרנסים. אין לי מילים טובות בשביל למלא את הפער הזה. אני לא מצליח לתפוס אותו. לא מצליח. נהיינו הודו, ואפילו לא שמנו לב.

שאול אמסטרדמסקי