חלזונו של משיח

כפר אדומים, 2014

נוּלים ושבלוּלים

שני אקווריומים ארוכים וצרים מקבלים את פני האורחים בפתיל תכלת, מפעל קטן, בין צריף להאנגר, בכניסה להתנחלות כפר אדומים שבהרי יהודה. הם מותאמים במיוחד לחלזונות ים הנקראים ארגמון קהה־קוצים, אבל מבט מדוקדק מגלה שבשני האקווריומים הגדולים יש, ובכן, חילזון אחד. "הם לא שורדים פה המון", מסביר־מתנצל אחד העובדים. "יש להם צד קניבלי טיפה, הם אוכלים זה את זה".

חלזונות חיים אין, אבל בקופסאות פלסטיק מסתופפות בלוטות הצבע המיובשות של החלזונות הטורפים הללו. הן מגיעות במשלוחים מיוחדים מדייגים בקרואטיה ששולים את השבלולים, מפצחים את הקונכיות ומפרידים את בלוטת הצבע מגוף החילזון בעזרת סכין גילוח. בכפר אדומים לוקחים את בלוטות הצבע, הסגולות בשלב זה, משרים אותן בתמיסה מיוחדת שמייצרת תהליך של חיזור (ההפך מחמצון), ואז מניחים את הצנצנות עם הבלוטות מונחות בשמש למשך כשעה.

בשלב זה עובדי המפעל מכניסים לתמיסה צמר ומשרים אותו כחצי שעה. אחר כך הם שוטפים אותו במים ונותנים לאוויר לחמצן את הצבע, שהופך בהדרגה לתכלת. כשהצמר יבש, הם מתחילים לטוות את החוטים בנול ידני, ואז שוזרים אותם בשזירות מגוונות. בסוף מתקבלים שלל פתילי תכלת, אלה שנתנו למפעל את שמו, והעובדים מתמלאים בגאווה: הם עשו מצווה.

קונכייה של ארגמון קהה־קוצים. חילזון טורף שעל פניו לא עונה לאף אחד מהרמזים המוכרים לחילזון התכלת, ובכל זאת התגלה כמקור לצבע המקראי צילום: עומר מסינגר

לונדון, 1913

הרב הרצוג חוקר

לפני שהיה הרב הראשי לישראל, חתן פרס ישראל, אביו של הנשיא לשעבר וסבו של יו"ר העבודה - הרב יצחק הרצוג היה סטודנט באוניברסיטת לונדון שלמד מתמטיקה, שפות שמיות ושפות קלאסיות. אחד מתחומי העניין המרכזיים שלו היה הקשר בין חלזונות ים לצביעת בדים בצבע תכלת: הוא הקדיש שנים לחיפוש אחר האופן שבו ניתן להפיק את צבעי התכלת והארגמן ממש כמו בימי קדם, במקרא.

התכלת והארגמן המקראיים היו צבעים ייחודיים, נדירים ויקרים ששימשו בעבודת המקדש והוגדרו גם חלק ממצוות הציצית, כתזכורת גשמית לקיומו של האל ואפילו הקבלה לקשר איתו. "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם, ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. והיה לכם לציצית וראית אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם", מצווה משה בספר במדבר, פרק ט"ו. מאוחר יותר הסבירה המסורת את הקשר בכך "שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכיסא הכבוד", ורש"י פירש: "כל המקיים מצוות ציצית כאילו הקביל פני שכינה".

פרופ' שפניר. "ואז הוצאנו את בלוטת הצבע של החילזון, השרנו בשמש, טבלנו חוט צמר - ויצא צבע תכלת" צילום: אבישג שאר-ישוב

במשך כאלפיים שנה המצווה התקיימה, והציציות הסתיימו בפתילי תכלת. בשאר אגן הים התיכון הלבישו קיסרים ומלכים בבדי תכלת וארגמן, שנקראו purpura. אבל לפני כאלף שנה פסק כנראה כל השימוש בתכלת ובארגמן בעולם העתיק, צבעים ממקורות קלים יותר להפקה נכנסו לתמונה, והעולם המשיך הלאה.

ובכל זאת, במשך מאות שנים, היו מי שלא הרפו מהתכלת האבודה. טקסטים קדומים, יהודיים ואחרים, שהזכירו את התכלת הותירו שובל של רמזים, מעין כתב חידה שהתרכז סביב חילזון מסתורי והסעיר רבנים והיסטוריונים, ביולוגים וכימאים, ארכיאולוגים ואנתרופולוגים. חוקרי התכלת לאורך השנים לא היו רבים, אבל הם היו נחושים לשחזר את הצבע הקסום של העולם הקדום.

נקודת המוצא של כתב החידה היתה הים: חז"ל, פילון האלכסנדרוני ויוספוס פלביוס התייחסו בכתביהם לכך שמקורם של התכלת ו/או הארגמן המקראיים במקור ימי. התחנה הבאה היתה החילזון: "תכלת אין כשרה אלא מן החילזון, הביא שלא מן החילזון פסולה", נכתב בתלמוד, וכבר נתנו בו סימנים: "ברייתו דומה לדג וגופו דומה לרקיע ואינו עולה אלא לשבע שנים". ויש עוד קריטריון: שהצבע לא ידהה, "עומד ביופיו". סך הכל יש תשעה סימנים שמתכנסים לרמזים העיקריים האלה, אבל לא ממש מכוונים לחילזון ספציפי.

ציציות בשזירות שונות ממפעל פתיל תכלת. מקורה של מצוות התכלת עוד במשה רבנו, ספר במדבר, אבל שומרי המצוות במאות האחרונות חיו עם הידיעה שאין יותר תכלת צילום: עומר מסינגר

ובכל זאת חיפשו אותו כל השנים. הרב הרצוג הקדיש לנושא את עבודת הדוקטורט שהגיש לאוניברסיטת לונדון ב־1913. הוא חקר ובדק את כל המידע נכון לתקופתו, עד שבסופו של דבר קצת התייאש. הרצוג עסק, על סמך מחקרים ביולוגיים וארכיאולוגיים, בחלזונות מסוג ארגמון, נעזר בכימאים אבל לא הצליח להוכיח שהם המקור לתכלת המקראית. "נראה לי בלתי אפשרי לייצר צבע כחול טהור מהחלזונות מפיקי הארגמן הידועים לי", כתב באחד ממכתביו. בדוקטורט עצמו, לבסוף, כברירת מחדל מתסכלת, הפנה את הזרקור לחילזון אחר, חלק, קטן וכחול: "אם צריך לזנוח כל תקווה של גילוי מחדש של חילזון התכלת באיזשהו סוג של מורקס (ארגמון) - לא נעשה גרוע יותר אם נציע את החילזון ינטינה".

עד מותו, הרצוג לא ידע מה התשובה. אלא שמאז המדע התקדם, המחקרים המשיכו והפיצוח הושג. היום יודעים המדענים והרבנים איך הופקה התכלת המקראית. יתרה מזאת: היום מפיקים אותה שוב.

ירושלים, 2013

שבט זבולון לקח לי את החיים

100 שנה אחרי, הדוקטורט שהגיש הרצוג בנושא נחגג בכנס מיוחד על חילזון התכלת שהתקיים בסוף דצמבר במרכז מורשת בגין בירושלים. באוויר תחושה של קליקת יודעי סוד, ואת המבואה ממלאים כל אנשי מחתרת התכלת, המדענים והרבנים שחוקרים את הנושא שנים. כמעט כולם חובשי כיפה ומזוקנים, עם מבטא אנגלו־סקסי, והצירוף "The chilazon" חוזר כמעט בכל שיחה.

מחוץ לאולם מסתובב אדם גבוה, תכול עיניים וחסר מנוחה. "אני אברח מפה עוד מעט, או שאני אתחיל לבכות", הוא אומר לי, נסער. זה ד"ר שאול קפלן (59), ביולוג ימי, שבמשך כ־15 שנה חקר חילזון בשם סגולית, אותו ינטינה (Janthina) שעליה הצביע הרצוג. "יש תשעה סימנים ספציפיים מאוד שאם לוקחים את כולם יחד הם כמו טביעת אצבע שמכוונת לסוג אחד של שבלול - ינטינה", מסביר קפלן. אלא שגם אחרי 15 שנה הוא לא הצליח להפיק מהינטינה צבע תכלת עמיד, ובינתיים התברר שאפשר להפיק אותו מהארגמון. "אז אני טעיתי והם צודקים, אבל אין להם הסימנים".

קפלן למד באוניברסיטת בר־אילן ועבד במכון לחקר ימים ואגמים. לפני יותר מ־20 שנה חזר בתשובה, ובאותם ימים השתתף בכנס מקצועי בוושינגטון ופגש את פרופ' היימן שיפר, רופא וחוקר קנדי. שיפר סיפר לו על אחד מאבותיו, האדמו"ר מרדאזין, שבמאה ה־19 היה דמות מרכזית במאמצים לחדש את ייצור התכלת, ו"השיחה ההיא הדליקה בתוך המוח שלי אש בצבע כחול", מספר קפלן על השילוב הנפיץ בין תעלומה מדעית למוטיבציה דתית. "התכלת בשבילי פתאום לא היה סתם צבע - יכולתי לטעום אותו, להריח אותו, זה נהיה הכיוון שלי בחיים. חזרתי לארץ, קניתי סירה שקראתי לה ינטינה, התחלתי לצאת לים לחפש את השבלולים האלה וחקרתי אותם 15 שנה. זה כבש אותי, הסעיר אותי, רק על זה חשבתי, חלמתי רק על זה".

ובכל זאת, זה לא זה. הניסיון לברר עם קפלן את מקור הטעות מעורר תיאוריה מפתיעה: "זו היתה הטעיה מכוונת של שבט זבולון, שלא רצה שיגזלו לו את הפרנסה. המורקס (הארגמון) חוץ מזה שהוא שבלול - אין לו אף אחד מהסימנים. כתוב שהצבע שלו הוא צבע הים והשמים, המורקס לבן. כתוב שהדיו שלו שחורה כזפת, וזה סימן שקרי כי הדיו שלו שקופה. כתוב שהחילזון עולה על החוף פעם בשבע שנים, במקום אחר כתוב פעם ב־70 שנה - והמורקס בכלל לא עולה על החוף. אני מסתובב בחופים, מורקס לא עולה על החוף! הוא חי בקרקעית הים מתחילת ועד סוף החיים שלו. כתוב שהוא נראה כמו דג. אז בסדר, החילזון שלהם הוא החילזון הנכון, זה שעשו ממנו תכלת לפני כל כך הרבה שנים. אבל לומר שהוא מתאים לסימנים זה פתטי, זה עלבון לאינטליגנציה".

וגם עלבון לינטינה שלו, שאחרי 15 שנה הוא אוהב אותו לא פחות. "הוא שבלול מרתק. הוא כחול, הוא אפילו צף על פני הים. והוא בונה עם הרגל קן של בועות, מכניס בועה בתוך בועה עד שהוא יוצר מין רפסודה ונראה כמו דג, עם ראש וזנב. כשרואים אותו צף לא יודעים שיש שבלול מתחת. מדהים לראות את זה".

הרב הרצוג. חקר כל מה שאפשר היה בנושא, וכמעט התייאש צילום: באדיבות Tekhelet.com

קפלן הצליח להפיק מהינטינה תכלת, ומוציא שקית עם פתילי ציצית תכולים, וגם סגולים וכחולים - כולם דהויים. "זה הדיו של ינטינה. יצאתי 20 מייל לים בשביל לאסוף אותו וגידלתי אותו במעבדה ביפו. זה יוצר כחול זוהר, יפהפה, יותר מהכחול של המורקס, אבל זה דוהה אחרי שבועיים. אז טעיתי כי התעקשתי ללכת לפי הסימנים. והסימנים הם שקר - אבל שקר טוב. את מבינה? בנו שקר שמביא אותך לשבלול שכן עושה צבע, אבל צבע שדוהה. הם היו חכמים, אנשי זבולון".

קפלן די בודד במערכה עם התיאוריה הזאת. "אי אפשר להגיד לרבנים שמה שכתוב בגמרא לא נכון", הוא אומר. "התכלת היה יקר מאוד, כמו זהב. לקליאופטרה היתה ספינה גדולה וכל המפרש היה צבוע מהשבלול הזה כדי להראות את העושר שלה. לכן כששאלו את אנשי זבולון איפה הוא מצוי, הם נתנו סימנים של שבלול אחר כדי להגן על הפרנסה שלהם. זה שכב בחז"ל אלפיים שנה וחיכה שאני אפול בפח הזה, וזה בדיוק מה שקרה. זה תיקון טוב על מה שעשיתי לפני שהייתי דתי. אבל אם אני צריך לשמוע אותם כל היום מדברים בכנס אני אתאבד, אני עוד מעט בורח מפה. ההצלחה שלהם היא הכישלון שלי. בזבזתי 15 שנה ולא הוצאתי תכלת. 15 שנה!".

הכישלון הזה מוביל אותו לחשבון נפש, עם ריח עז של החמצה. "זה עלה עליי כמו צונאמי, זה היה אובססיה. זה שינה לי את כל מסלול החיים, יכולתי להיות היום פרופסור בבר־אילן. שרפתי את עצמי, השתגעתי בדרך. רק לפני חודשיים הבנתי שהסימנים היו שקר, וזה החורף הראשון שאני לא מחפש את החלזונות בסירה שלי. אבל עכשיו כשהבנתי שכל מה שעשיתי היה תיקון ענק לתקופה החילונית שלי, אולי אני אוכל להצליח במשהו אחר. אני עומד להיות נהג מונית, מסיים את הקורס בעוד שבועיים. אני רוצה לשבת בסירה ולהסתכל בעננים, אבל אם תרצי מונית - אני פנוי".

נאפולי, 1887

האדמו"ר הפולני יורד הימה

התכלת הפסיק לשמש את היהודים כנראה במאה השביעית לספירה, ונעלם גם משאר אגן הים התיכון בסביבות המאה ה־13. כ־600 שנה אחר כך, ב־1857, באחד מחופי ספרד שלשפת הים התיכון, ישב הזואולוג הצרפתי הנודע אנרי דה לקאקז־דיטייה (Henri de Lacaze-Duthiers) וצפה בדייגים העובדים. הוא ראה אחד מהם מפצח קונכייה של חילזון ומועך אותה על חולצתו. היא הוכתמה בכתמים צהובים, שנהפכו לירוקים וכעבור כמה דקות לסגולים־כחלחלים. החוקר התחיל לבחון את החלזונות הללו, ובסופו של דבר היה מי שזיהה את שלושת מיני הארגמון שחיים בים התיכון ושיכולים להפיק את צבעי התכלת והארגמן: ארגמון קהה־קוצים, ארגמון חד־קוצים וארגמונית אדומת־הפה. רק שהוא לא ממש עסק באיך להפיק מהם צבע.

יואל גוברמן צילום: עומר מסינגר

בדיוק 30 שנה אחר כך הגיע האדמו"ר מרדאזין שבפולין לנאפולי, איטליה. הוא היה שקוע זה שנים בניסיונות לחדש את מצוות התכלת, ואף כתב שלושה מאמרים שעסקו בעניין ובין השאר ביססו את הקשר בין גילוי התכלת לבוא המשיח. "הרי ודאי יתגלה (התכלת) עד בניין ביהמ"ק השלישי בב"א (במהרה בימינו אמן), כי הוא נצרך לבגדי כהונה", כתב למשל בחיבור "עין התכלת". אבל האדמו"ר לא ידע על החלזונות שזיהה החוקר הצרפתי, והשערת המחקר שלו היתה אחרת.

הרמז של הרמב"ם שלפיו דמו של החילזון "שחור כדיו" הוביל לתיאוריה שלפיה החילזון הוא בכלל בעל חיים שנקרא דיונון הרוקחים, והאדמו"ר אימץ את הרעיון ויצא לחפש את הדיונון. הוא מצא אותו במרכז למחקר ימי בנאפולי, וחזר איתו הביתה לפולין, שם החל לייצר פתילי ציצית תכלכלים בעזרת הדיו. אלא שכדי להגיע לצבע המבוקש האדמו"ר השתמש גם בחומרים כימיים, כלומר לא הפיק תכלת טבעית רק מהיצור הימי. גם אם התכלת חזרה לציצית, דיונון הרוקחים לא היה התשובה לתעלומה העתיקה, ועבודת הדוקטורט של הרב הרצוג סתמה את הגולל על האפשרות הזאת, כשלאחר בדיקה כימית קבע: "חומר הצבע שפתיל הצמר (של האדמו"ר) צבוע בו הוא צבע על בסיס זפת מודרנית רגילה. הפריטים בדבר שימוש בדיונון הרוקחים הם מוליכי שולל. מחומר זה אי אפשר בשום אופן להגיע לצביעה". בחסידות רדאזין, אגב, עדיין סבורים שהמקור הוא דיונון הרוקחים, ועדיין דבקים בציציות תכלת שנצבעו בעזרתו.

המקדש, האלף הראשון לפנה"ס

החוט של הכהן הגדול

לפחות אלף שנים היתה התכלת סמל סטטוס משמעותי, "אות לעושר וליוקרה, שקישט את גלימותיהם של קיסרים, מלכים, נסיכים ובני אצולה ושימש כוהנים בעבודות הקודש", כפי שכותב ברוך סטרמן (52) ב"לטעום מהשמים", הספר שחיבר עם אשתו ג'ודי (49) ושיצא החודש בהוצאת ידיעות ספרים. סטרמן, ממובילי אגודת פתיל תכלת שמייצרת כיום את הציציות, מתאר בספר את המסע האישי שלו לחידוש המצווה. "אנחנו חיים היום בעולם של צבע תוסס ואינסופי, אלא שבעולם העתיק העושר הזה לא התקיים", הוא מזכיר.

סטרמן מאגודת פתיל תכלת. "לא היינו יכולים להגיד אוקיי, יש תכלת רק לנו. הרגשנו שצריך להפיץ את זה" צילום: אלכס קולומויסקי

וג'ודי סטרמן מוסיפה: "בעולם העתיק התכלת היה שווה פי 20 מזהב. זה היה צבע מלוכה. בימי הרומאים רק לקיסר היה מותר ללבוש דבר כזה והעונש לאחרים שלבשו היה מוות, גם ליהודים אסור היה ללבוש את הציצית". ביהדות חוטים שנצבעו בתכלת שימשו, ממש במשורה, בבגדי הכוהנים בבית המקדש, כולל בחושן של הכוהן הגדול. לתיעוד הכתוב של השימוש בתכלת יש גם תיקוף ארכיאולוגי, בדמות אריגים שנצבעו בעזרת החילזון ונמצאו במדבר יהודה וכן מצבורים גדולים של קונכיות ארגמון שאותרו בחוף דור ובאזור חיפה, עדות לתעשייה ממשית של הפקת הצבע מהחלזונות.

את היהודים התכלת סקרן כל השנים בעיקר בגלל מצוות הציצית, "כתזכורת יומיומית למחויבות לשמירת מצוות ולבורא עולם", כדברי ברוך סטרמן. אלא שהתזכורת הזאת אבדה, עם הכיבוש הערבי בארץ ישראל ובהמשך נפילת ביזנטיון, ומאז חיו שומרי המצוות עם הידיעה ש"אין תכלת". "יהודי אומר כל יום בקריאת שמע 'ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת', אבל זה נכחד", אומרת ג'ודי סטרמן. "לשאר העולם זה לא היה כל כך חשוב, מצאו איך להפיק כחול מצמחים וזה יותר נוח מהסירחון שבעבודה עם החילזון, אבל בגמרא כתוב שזה חייב לבוא מהחילזון, אז המשיכו לחפש". ופתאום כל מי שגדל על ציציות לבנות "אין תכלת", מגלה שדווקא יש.

חיפה, 1983

זו השמש שעושה את ההבדל

כמו לא מעט תגליות, גם תגלית החילזון היא תוצאה של מקריות. במחצית השנייה של שנות השבעים פרופ' אהוד שפניר (68), ביולוג ימי מאוניברסיטת חיפה, החל לחקור את הרגלי הטריפה של חלזונות הארגמון. אבל אז הגיע אליו סידני אידלשטיין, בעל מפעל צבעים מניו ג'רזי שחיפש את התכלת, והעניק לו תרומה כדי שיחקור, על הדרך, גם איך להפיק את הצבע מהארגמונים. שפניר עבד עם פרופ' אוטו אלסנר, מומחה לצבעים עתיקים שחקר את תהליכי ההפקה שלהם ועבד בשנקר שברמת גן, ונעזר גם בד"ר ישראל זיידרמן, כימאי מומחה לצביעה שהעמיק לחקור את התכלת לאורך השנים. מהר מאוד זיהו כל העוסקים בתחום איך הארגמון יכול להפיק מולקולה של ארגמן (די־ברומו־אינדיגו), אבל לא איך הוא יכול להפיק תכלת (אינדיגו) - שני אטומים של ברום הפרידו בין הצבעים, והסרתם היתה החוליה החסרה בפתרון התעלומה. זה מה ששפניר ועמיתיו חיפשו.

"אני הייתי צולל בחוף עכו ומביא לאוניברסיטה מצבור של חלזונות", מספר שפניר. "ידענו שצריך המון חלזונות, הייתי שם אותם בדלי עם משאבת אוויר ניידת וסוללה, כדי שיהיה חמצן במים, וככה נסעתי איתם באוטו. הייתי בא פעם־פעמיים בשבוע עם דלי, במעבדה מעכנו אותם במלחציים, והידיים נהפכו לסגולות ומסריחות. זו עבודה מלוכלכת, מי שעשו זאת בתקופה הרומית היו עבדים, ועכשיו אנחנו עשינו את זה.

"גילוי חשוב אחד שלנו היה ב־1979. הקונכיות שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות היו עם נקבים עגולים ויפים, כמו במקדחה חשמלית, ולא ידענו מה יצר אותם. כשיצאנו לחופשת פסח היתה אי־הבנה ואף אחד לא האכיל את החלזונות באקווריום באוניברסיטה. כשחזרנו מהחופשה מצאנו באקווריום קונכיות עם אותם נקבים עגולים ויפים, והבנו שמכיוון שלא קיבלו אוכל, החלזונות הפרישו חומצה וקדחו בקונכיות של חלזונות אחרים ואכלו אותם. הבנו שהקדמונים השתמשו בבלוטות צבע מחלזונות חיים, שאכלו זה את זה".

ההבנה הזאת פתרה את תעלומת החורים העגולים, אבל היתה רחוקה מלהספיק כדי להבין איך להפיק את הצבע. אלסנר ושפניר ידעו שלשמש יש תפקיד חשוב בתהליך, אבל לא הצליחו להשלים אותו. נדרשו עוד שנים של מחקר עתיר ניסויים עד לפיצוח, ורק ב־1983 הם הצליחו לייצר תכלת. "פיצחנו חילזון גדול אחד, הוצאנו את הבלוטה, חיממנו, השרנו בשמש, טבלנו חוט צמר - ויצא צבע תכלת. נורא בהיר, אבל נורא ברור".

איך מגיבים כשמבינים שהצלחתם לעשות מה שרבים אחרים ניסו כל כך הרבה שנים?

"לא קפצנו זה על זה. אני אולי אדם שמתלהב, אבל אוטו היה דג רוסי קר, שקט, צנוע. הוא רק אמר בשקט: 'זה מעניין'".

המשך הניסויים הוביל לפיצוח השלם, שמשלב תמיסה מיוחדת שיוצרת חיזור וצריכה להיות מושרת בשמש וחשופה לאוויר. הגילוי פורסם במאמר היסטורי, ואחריו ערך שפניר גם את הספר "The Royal Purple and The Biblical Blue: Argaman and Tekhelet". הוא תמיד התמקד בצד המדעי של התכלת, "שיותר מעניין אותי מהצד הדתי. אבל אני מקווה שחקר התכלת יהיה הכרטיס שיעביר אותי בפרוזדור שבין הגיהינום לגן העדן. מה שכן, ממילא אני לא בטוח שאני רוצה להיות בגן עדן, בטח לא אפגוש שם אף אחד מחבריי". בינתיים, בכל מקרה, הוא כבר עבר לחקור לובסטרים.

חוף אכזיב, 1991

להיות חלק ממשהו גדול

ככל הנראה היהודי הראשון ששב ללבוש ציציות עם תכלת היה הרב אליהו טבגר. הוא קרא את כתביו של הכימאי זיידרמן בנושא, החל להתעניין, שמע על גילוי החילזון הנכון וביקש לצבוע לעצמו ציציות. אחרי ניסיונות אחדים הצליח ליצור לעצמו כמה סטים ולחדש את מצוות התכלת. היום הוא משמש כרב של אגודת פתיל תכלת.

את האגודה על מפעל הציציות שלה מנהל יואל גוברמן (50), שהקים אותה כבר לפני 22 שנה. "היה לי אח, אבי, שנהרג בתאונה", מספר גוברמן, מרפא בעיסוק במקצועו, "רציתי לקחת על עצמי מצווה לזכרו, החלטתי על מצוות הציצית וראיתי שהעיקר הוא התכלת. קראתי מאמרים של זיידרמן, והוא הפנה אותי לרב טבגר שהפיק את הצבע בביתו במשך ארבע שנים. הם אמרו לי שבשביל לקיים את המצווה צריך צוללנים שישיגו את החלזונות, אז לקחתי חברים שלי שיודעים לצלול".

החברים שיודעים לצלול היו שניים שגדלו איתו בניו ג'רזי - ברוך סטרמן, פיזיקאי, וארי גרינספן, רופא שיניים. "הגענו ב־1991 לחוף קיסריה, לים סוער מאוד", משחזר סטרמן. "כמעט טבענו ולא מצאנו כלום, זה היה מתסכל מאוד. אחרי זה עלינו לאכזיב, הים היה יותר שקט ורדוד, והצלחנו להוציא 293 חלזונות, וזה כבר הספיק לחמש ציציות. שברנו את הקונכיות עם הרב טבגר, עשינו את כל הצביעה אצלנו בבית, הבאנו את הצמר לטווה חרדי מירושלים, וראינו איך הוא טווה את זה לציציות. לא רק שהתרגשנו מזה מאוד, גם הבנו שזה צומת בהיסטוריה. לכן אחרי שעשינו את זה לא היינו יכולים להגיד אוקיי, יש תכלת רק לנו. הרגשנו שצריך להפיץ את זה". וגוברמן מוסיף: "ראינו שיש עוד אנשים שרוצים את התכלת, אבל לא כל אחד יכול לחפש ולצלול, לעבוד עם כימאי. אז לפני 22 שנה הקמנו את האגודה, והיינו צובעים בבתים, ולפני 15 שנה הקמנו את המפעל".

פתיל תכלת הוא המקום היחיד בעולם שבו משתמשים בתכלת ממש כמו פעם. מדי שנה מגיעות למפעל קרוב ל־400 אלף בלוטות צבע של חלזונות ארגמון קהה־הקוצים (Hexaplex trunculus או Murex trunculus, ובקיצור מורקס). חמשת אנשיו עובדים בעמדות צביעה עם כלים עתיקים שנקראים יוֹרה ודוֹללה, אורגים בנולים ומייצרים מדי חודש אלף ציציות עם פתילי תכלת (בכל ציצית 32 פתילים, שמונה השזורים זה בזה בכל אחת מארבע הפינות), שנמכרות ב־190-140 שקל (יותר מפי שישה ממחיר ציצית פשוטה ללא תכלת). עם זאת, לא מדובר בחברה עם כוונות רווח אלא ב"אגודה לקידום והפצת התכלת", כהגדרתה, שעוסקת גם במחקר בנושא ובהסברה, כדי לחדש את המצווה. ויש כאן עוד אלמנט, שמסתובב ברקע גם אם כמעט לא מדברים בו: המסורת טוענת שהתכלת תתגלה לפני בוא המשיח והגאולה, כרמז מקדים. והנה, התכלת כבר כאן.

סטרמן, סמנכ"ל מחקר בחברת הייטק, מודה שהוא לא יכול היה שלא להיסחף. "אני אדם דתי וגם מדען, ופתאום מצאתי אפשרות לשלב את הדברים. גם המשפחה שלי נסחפה לתוך זה - קשה שלא, אתה מרגיש שיש לך אפשרות להיות חלק ממשהו גדול, להחזיר דבר שהיה חסר הרבה שנים, שאנשים התגעגעו אליו, ושהתורה אומרת שאנחנו חייבים לעשות".

מכיוון שהחלזונות מוגנים בישראל, הם מגיעים כיום מחו"ל (למעשה, רק בלוטות הצבע שלהם נשלחות לכאן אחרי שיובשו). בספרו מתאר סטרמן את הפעם הראשונה שבה קנה קילו חלזונות בחופי האי היווני הרקליון ביוון, ב־1993, ופיצח אותם על סלע, אחד־אחד, לקול צחוקם של ילדים מקומיים: "איתרתי בגב הקונכייה את הנקודה, רחוקה מן הפתח כשני שלישים מאורכו של הצדף, ובמכת פטיש איתנה אחת חוררתי אותה. הכנסתי את הזרת שלי אל הפתח, דחפתי את החילזון לעומק הקונכייה, עד שחלק מגופו הרך נדחק החוצה. אם הביצוע היה מדויק - בעבעה לה מתוך החור בלוטה צהובה, בת כ־6 מ"מ אורכה, ורוחבה כאטריית ספגטי. בעזרת סכין גילוח, ובלחץ הנגד של האגודל שלי, הסרתי את הבלוטה ושלשלתי אותה לצנצנת". עכשיו הוא מוסיף: "חזרתי לארץ עם ידיים כחולות, אבל הרגשתי גאווה".

מבחינת אנשי פתיל התכלת, זו היתה רק ההתחלה. "עבור הקבוצה הקטנה שלנו התעלומה נפתרה", אומר מואיז נבון, מתנדב באגודה, "אבל יש המון מה להראות לאנשים, להוכיח להם שזה באמת חילזון התכלת התנכ"י. אנחנו מנסים לשכנע אנשים, וזו כמעט מלחמה להתמודד עם כל מיני סוגיות בעייתיות, למשל איך אפשר לעשות דבר קדוש מבעל חיים לא כשר. אנחנו מוכרים ספרים שכתבנו בנושא, מעבירים הרצאות והולכים לרבנים גדולים כדי לשכנע אותם להוציא מכתב לקהילה שלהם שזה באמת התכלת המקורי, אבל זה הולך לאט. הגענו גם לרב עובדיה יוסף, אבל הוא אמר לנו: 'לא. נחכה למשיח'".