אומת הסטארט־אפ

פרידה

"מאז שהייתי ילדה קטנה ידעתי שאעסוק במחשבים", אומרת לי פרידה עיסא. "זה מי שאני, זה מה שאני עושה. אני זוכרת שבגיל 11 חשבתי שמחשבים הם הדרך לגעת בחיים של אנשים בעולם, והחלטתי שזה מה שאלמד. למזלי, העבודה הראשונה שלי היתה בסטארט־אפ בתל אביב, ושם התעצבו השאיפות שלי לעשות משהו לבד. אם העבודה הראשונה שלי היתה באינטל כנראה הייתי היום יותר מסודרת, יציבה, אולי עם שני ילדים, לא עם הסטארט־אפ שלי כבייבי. זה החיים שלי עכשיו, זה מה שאני מנסה לעשות ולהצליח בו. אנחנו לא בכיוון של להקים סטארט־אפ, לעבוד שנתיים, למכור, וזהו. אנחנו רוצים לעשות משהו עם טכנולוגיה שתישאר, וזה יותר קשה".

מה את עושה עכשיו בספרד?

"עובדת. השותף שלי - שהוא גם בעלי - הוא ספרדי. התראיינתי אצלו לעבודה, ומעובדת הפכתי לשותפה ואז הקמנו שני סטארט־אפים. בראשון בנינו ספריות למפתחי אפליקציות של מציאות מדומה. מבחינה טכנולוגית זה היה מוצלח אבל מבחינה עסקית לא כל כך הלך, אז החלטנו לסיים את ההרפתקה הזאת. אבל היינו שני אנשים שגדלו ל־30 וייצרו יותר מ־2 מיליון יורו בתוך שנה וחצי, זה היה חלום".

כנס סטארט־אפ וויקאנד בנצרת בסוף 2012. גיא חצרוני, סיסקו: "באירועים האלה יש אווירה יזמית חבל על הזמן, כמו בתל אביב. משהו מתעורר ומחלחל" צילום: שקד חצרוני

הסטארט־אפ השני שלכם, Mally, שהוא אפליקציית ניווט למקומות סגורים כמו קניונים ומוזיאונים, די מצליח.

"אנחנו עובדים כבר עם שלושה קניונים בספרד ואנחנו בקשר עם עוד 15 לקראת חתימת חוזה. זה מאוד מרגש. אנחנו עדיין מממנים את עצמנו לבד כי המשקיעים בישראל רוצים לראות לקוחות ורווחים כדי להשקיע. אם אני חותמת עכשיו עם 100 קניונים כנראה לא אצטרך אותם. אם אחתום עם 10–20, כנראה שכן".

למה לא התחלתם מקניונים בארץ?

"לא הצלחנו להתקדם איתם. עשינו פיילוט בגרנד קניון בחיפה אבל הם רצו שנעבוד עם עוד אפליקציה ואנחנו לא רצינו, וגם טכנית זה היה בלתי אפשרי. ניסינו ליצור קשר עם קבוצת עזריאלי ולא יצא מזה כלום. מצד שני, בספרד אנחנו מבוקשים, ואם מצליחים בשוק הספרדי זו גישה לאירופה. יש כל מיני דברים אקסטרה שעובדים עליהם לשוק הישראלי, כמו לכתוב מימין לשמאל.

"יש גם קטע עם העולם הערבי. אני עכשיו בשיחות עם מישהו ממצרים, לדוגמה, שלא מבין את זה שאני ערבייה מישראל. מבחינתו אני צריכה להיות או ערבייה, או מישראל, זה לא עובד ביחד, והוא אמר שיהיה לי קשה להיכנס לעולם הערבי כחברה ישראלית, אז נצטרך לחשוב על פתרון".

פרידה עיסא. בת 31, במקור מחיפה. גרה במדריד. ייסדה עם בעלה את הסטארט־אפ Mally, אפליקציית ניווט למקומות סגורים כמו קניונים ומוזיאונים

איך אנשים מגיבים אלייך?

"תלוי. תמיד עבדתי בסטארט־אפים ואהבתי את זה, ואנשים מופתעים מעומק הידע שלי ומכך שאני עושה את זה עבור עצמי, לא עבור אחרים. אבל יש עכשיו התעוררות של חבר'ה ערבים צעירים בצד הטכנולוגי. יש לי חברים מחיפה שהם יזמים, אני יודעת שבמשולש מנסים להתארגן, חברים שלי מהאוניברסיטה עושים דברים. לא האמנתי כשהקימו את MobileMonday (פלטפורמת מינגלינג והתעדכנות בטרנדים במובייל) בנצרת, ועכשיו הוא חגג שנה ומצליח. אצלנו תמיד עודדו להיות במסגרת, לך לאינטל או אמדוקס, לחברה מסודרת שתדאג לך ושתהיה לך מכונית, לא לסטארט־אפ. אז היזמות היא דבר חדש".

עיסא (31), סטארטאפיסטית ערבייה, נשמעת כמו סיפור יוצא דופן, אבל היא לא תמונת הפוסטר של היזם הערבי הבודד שהצליח כנגד כל הסיכויים. הייטקיסט ערבי, מה שהיה פעם דבר אזוטרי ושולי בחברת מיעוט שקידשה את הקביעות והעבודה המסודרת, הוא היום חלק מהמיינסטרים, חלק מגל של צעירים ערבים־ישראלים, שכמו בני גילם בעולם נדבקו בחיידק הטכנולוגי וחולמים להגיע רחוק. הם משכילים, שאפתניים ומגניבים, מדברים דיגיטלית שוטפת, ואינם חוששים להפנות עורף לעבודות המסודרות שהוריהם תמיד חלמו עליהן, לומר שלום לבוס ולהעז לצאת לדרך עצמאית - בדיוק כמו מקביליהם באומת הסטארט־אפ של תל אביב.

אין נתונים מדויקים על מספר הערבים הישראלים בענף ההייטק. ידוע שבשנים האחרונות יותר צעירים ערבים לומדים מדעים וטכנולוגיה. 20% מהסטודנטים בטכניון, שמתגאה בכך ש־70% ממייסדי תעשיית ההייטק ומנהליו הם בוגריו, הם ערבים. אבל לא רק בטכניון. לפי נתוני הלמ"ס, בין 1990 ל־2012 זינק מספר הסטודנטים הערבים שלומדים מקצועות טכנולוגיים ומדעיים באוניברסיטאות ב־260%.

לפי נתוני צופן, ארגון שמתעסק בהכשרה והשמה של ערבים בהייטק, עובדים כיום בתעשייה המקומית כ־1,200 איש, זינוק של 240% בחמש שנים. קרין מאיר־רובינשטין, מנכ"לית IATI, האיגוד הישראלי לתעשיות מתקדמות, מדברת על מספרים גבוהים יותר. "יש בערך 100 סטארט־אפים עם יזם ערבי או בעלות ערבית, 1,500–1,700 עובדים בכל הענף, ו־100 מיליון שקל שהושקעו עד היום בחברות של ערבים - שזה לא מעט", היא אומרת, "משהו זז".

הנס

הנס (חנא) שקור (44), הייטקיסט ותיק, סבור שיש יותר מ־5,000 ערבים בהייטק. "אני חותם על זה. בלינקדאין יש לי יותר מ־1,000 ערבים מהארץ – וזה רק אני, מדגם של אחד. אז הסצנה מתפתחת, זה מאוד מרגש", הוא אומר.

שקור הוא מעין מודיעין 144 של תעשיית ההייטק בארץ. הוא מכיר את כולם, יהודים וערבים, ורוב מי ששאלתי מכיר אותו. הוא יליד עכו ושב להתגורר בה לפני שנתיים, לקראת לידת בנו הבכור, אחרי 12 שנים שבהן התגורר ברמת אביב. אנחנו נפגשים בבית קפה ממש ליד דירתו הקודמת. הוא ביום פגישות בתל אביב, ובערב הוזמן לטקס GeekAwards.

הנס (חנא) שקור, בן 44, גר בעכו. הבעלים של חברת Markitect, שעוסקת בתכנים סלולריים ואינטרנטיים צילום: אבישג שאר ישוב

שקור הוא הבעלים של חברת Markitect, שעוסקת בתכנים סלולריים ואינטרנטיים, כולל פיתוח אפליקציות. הכתובת האחרונה שלה, לפני שעברה לעכו, היתה ברחוב ראול ולנברג ברמת החייל, והיא מעסיקה היום חמישה עובדים - שלושה ערבים ושני יהודים, אחד מהם עולה מרוסיה. במקביל, שקור מעורב בשני סטארט־אפים ומייעץ ליזמים. לפני שנה הוא החליט להביא לנצרת את מה שיש בכל עיר בעולם עם הרבה גיקים - MobileMonday. בעזרת תאמר סלמן, ד"ר למדעי המחשב, וניבין רוחאנא שחאדה, רכזת השמה בצופן, נערכו ב־2013 14מפגשים של מובייל מאנדיי נצרת, עם אורחים מרשימים מחברות אינטרנט יפניות, נוקיה, ווייז, GetTaxi, uTest, ואורנג' העולמית.

ההצלחה היתה מעל ומעבר לציפיות. לאירועים הגיעו מאות רבות של ערבים ויהודים, כולל תל־אביבים. על ההצלחה שמעתי לא רק משקור הגאה, אלא גם מהייטקיסטים ערבים שסיפרו על קשרים משמעותיים שיצרו שם. "כמה סטארט־אפים צמחו משם, אנשים מצאו עובדים או עבודה ושותפים", מספר שקור, ובהמשך מעלה חשש מצרות של עשירים. "אנחנו נזהרים שלא תיווצר בועה. נכון, אני מאוד אופטימי, אבל בואו לא נייצר הייפ ואבק, בואו נתמקד בעשייה".

גיא חצרוני הוא מנהל אחריות תאגידית בסיסקו ישראל, האיש שמוביל את האקטיביזם של החברה. עיקר פעילותה בתוכנית מענטק, קואליציית חברות הייטק שמחויבות להעסקת ערבים, וכוללת היום יותר מ־40 השמות הכי נוצצים כמו צ'ק פוינט, גוגל, HP, מיקרוסופט, מלאנוקס, אורקל, אמדוקס, יבמ, אינטל, פייפאל, מארוול ו־ebay. לפני כמה שבועות סיסקו השיקה את NazTech עם החממה העסקית נצרת, משרד ראש הממשלה וגופים נוספים. זהו אקסלרטור (מאיץ) טכנולוגי, שיתמוך ב־15 רעיונות של יזמים ערבים עד לשלב הקמת הסטארט־אפ. חצרוני מבלה הרבה בנצרת ובמפגשים של קהילת ההייטק הערבית. "הייתי בהאקתונים (מרתונים של תכנות מוצר) ובסטארט־אפ וויקנד בנצרת, ובאירועים האלה יש אווירה יזמית חבל על הזמן, כמו בתל אביב. לכל אירוע באו מאות צעירים, חלק לומדים, חלק כבר עובדים. משהו מתעורר ומחלחל. אם לפני שנתיים היית אומרת שיהיו פה שני האקתונים היו צוחקים עליך".

המשולש אינו מאיים על מעמדו של עמק הסיליקון, כמובן, אבל זוהי תחילתו של שינוי, התחלה שנראית עמוקה ומבטיחה. "בכל העולם יש שינוי: קל יותר להקים חברות, ההון נגיש מאי־פעם, אנשים מתעניינים ביזמות כדרך חיים, וצעירים רבים מבינים שכדי להתפרנס בכבוד הם יכולים להקים עסק אינטרנטי קטן ולא צריכים להיות מארק צוקרברג הבא", אומר אייל גורה, יזם סדרתי שמאחוריו כמה אקזיטים. כיום הוא שותף עצמאי בקרן פיטנגו, מנטור של יזמים ערבים ומרצה בתוכנית היזמות זל במרכז הבינתחומי. "גם אצל הערבים רואים התעניינות גדלה והולכת, אף שזה לא קל ודורש זמן, מאמצים ושבירת מוסכמות חברתיות".

רוני

ב־2007, אחרי כמה שנים בעמק הסיליקון, רוני פלוֺמן חזרה לארץ והחלה לייעץ לסטארט־אפים וחברות הייטק. היא התחילה לגלגל את הרעיון לכתוב ספר על ערבים בהייטק לאחר שפגשה את סמדר נהב, מנכ"ל צופן, ואת ג'ימי לוי - שבדיוק הקים את גליל סופטוור, חברת תוכנה מנצרת שמעסיקה ערבים, וכעבור שלוש שנים ינהל את אל־בוואדר, קרן הון סיכון שמשקיעה בסטארט־אפים של יזמים ערבים. מה ששמעה גירה את סקרנותה ואת היצר הספרותי שלה, אבל כל מי שסיפרה לו על הרעיון אמר לה שהיא משוגעת, כי ראשית אין הייטק ערבי, ושנית - גם אם היה, זה נושא משעמם. חלפו עוד שנתיים עד שהתשוקה לכתוב על זה ספר ניצחה.

רוני פלומן. "קורה משהו. כולם רוצים להיות עכשיו בהייטק הערבי" צילום: נמרוד גליקמן

"כוונות טובות", שיצא לאחרונה בהוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, הוא לא ספר ביזנס קלאסי. פלומן ליוותה במשך שלוש שנים יזמים צעירים, הייטקיסטים מנוסים ואנשי עסקים ערבים, ולצדם את היוזמות שמעודדות העסקת ערבים בהייטק (לחלק היא מפרגנת, על חלק יש לה ביקורת ואי אפשר לפספס אותה). יש בו סיפורי הצלחה אופטימיים, ולצדם כאלה שמסתיימים בתחושה אפרפרה של השלמה ופשרה, כמו בחיים. פלומן מאמינה שאי אפשר לנתק יזם, מוכשר ככל שיהיה, מהאדם שהוא ומנסיבות חייו, ולכן הסיפורים העסקיים משולבים בסיפורים האישיים והמשפחתיים, כולל חומרי הנפץ של 48'. התוצאה משלבת אופטימיות עם פסימיות, כלכלה עם פוליטיקה, וטכנולוגיה עם תרבות.

אחת הדמויות המרתקות, ומי שהפך לאדם קרוב במיוחד לפלומן, הוא רופא מכפר בגליל שמוצג בספר - כמו דמויות נוספות - בשם בדוי, אחמד דרוויש, כדי לא לפגוע בעסקיו. פלומן ליוותה אותו מהשלב המוקדם שבו היה רופא עייף עם רעיון לסטארט־אפ והתלהבות מהפרטים הטכניים הקטנים, ועד שקיבל השקעה של מיליון דולר מקרן אל־בוואדר - השקעתה הראשונה של הקרן. זו היתה דרך ארוכה מאוד ולא פשוטה, הפעם הראשונה של שני הצדדים. היום פלומן כבר לא מייעצת לו, אבל נותרה ידידות והם משוחחים בטלפון עד שלוש פעמים ביום.

איך הולך לו? הוא שלם עם המעבר מרופא לסטארט־אפיסט?

"הוא מצליח מאוד. לדעתי הוא למד רפואה כי הוא חכם אבל הוא היה חייב לעשות את השינוי. הוא יזם אמיתי ולא נועד להיות משהו אחר".

בספר פלומן כותבת גם על דאוד, רואה חשבון ויזם כמעט היפראקטיבי. הוא מייעץ לחברת מדיה מהמשולש, מפתח אפליקציות, עובד על "דברים גדולים", ומצהיר במפורש שיעדיף מקבוק אייר על כלה. לעומר וג'מאל יש חברת מיקור חוץ שהמשקיע שלה ישראלי, ויש להם פאתווה (פסק הלכה) מסעודיה שהפיתוחים שלהם - בצומת המעורפלת של הימורים, מכרזים ומסחר פיננסי - עומדים בחוקי האיסלאם.

שלושתם מאוד תזזיתיים, כל הזמן מחפשים את הדבר הגדול הבא.

"הם אנשים שמחפשים את הביזנס בכל מקום שאפשר, והולך להם. בשביל להיות יזם אתה צריך להיות קצת פסיכי, להידבק למשהו עם אופטימיות מטורפת. אתה לוקח כלום ועושה ממנו סטארט־אפ, וזה כל היופי. אחמד סיפר לי שלמישהו מהכפר שלו יש אפליקציה שעושה 100 אלף דולר בשנה, שזה יפה. יש סצנה. היתה גם קודם אבל היא היתה אזוטרית, והורכבה רק מהמשוגעים. עכשיו זה קורה יותר וזה מראה כמה השקעה חברתית חשובה".

בספר את מסתכלת לא מעט על חצי הכוס הריקה, אבל משהו באמת משתנה שם.

"לספר קוראים כוונות טובות לא באירוניה. קורה משהו, אף שזו רק ההתחלה. כולם רוצים להיות עכשיו בהייטק הערבי, ואני חושבת שיותר חברות צריכות להיות שם ולפתוח את מעגל התעסוקה שלהם. בעיניי אישית מה שמאוד חשוב הוא תעסוקה, כמו 100 האנשים שעובדים באמדוקס נצרת. גם אנשים שהם לא מבריקים ולא יזמים באופיים זקוקים לעבודה ולאופק תעסוקתי. אנשים כאלה משנים כלכלה, ארנונה ואווירה. הם מסתובבים עם לוגו של חברת הייטק על האוטו, מרוויחים משכורת כמעט דמיונית לאוכלוסייה ש־56% ממנה מתחת לקו העוני. כשיוצרים יש מאין בצורה כזו יש לזה אפקט גלישה משמעותי מאוד".

האפקט המיידי ביותר הוא כלכלי. לפי נתוני הלמ"ס, משרה במקצועות הטכנולוגיה מייצרת הכנסה שנתית של 249 אלף שקל בממוצע, פי 2.3 משכרו הממוצע של שכיר, ופי 3.5 משכרו הממוצע של ערבי. לשיפור כזה במעמד הכלכלי האישי יש השפעות אדירות על האושר האישי, הביטחון העצמי, ההשכלה, רמת החיים ואיכות החיים של הקהילה כולה. מי שרווחתם של הערבים לא מעניינת אותו יכול להתנחם בתועלת הכלכלית למדינה: הצטרפותה של ישראל לארגון ה־OECD לוותה בביקורת על העוני והאבטלה בקרב הערבים והחרדים בישראל, ומאז נוצרה הבנה כמעט אגואיסטית שאם המגזרים האלה יעבדו וירוויחו יותר, גם למדינה יהיה טוב יותר. "הערבים הם 20% מאזרחי המדינה ותורמים 8% לתמ"ג. אם הם יכפילו את תרומתם, הכלכלה הישראלית תרוויח עוד 40 מיליארד שקל לשנה. יש בזה המון תועלת לכולם", אומר ג'ימי לוי מקרן אל־בוואדר.

לוי קצת חושש מהכתבה הזאת. כן, הדברים משתפרים, אבל אם הוא ידבר על חצי הכוס המלאה - על הצעירים המשכילים והשאפתניים, שרצו לקחת סיכונים ונדבקו בהתלהבות היזמית - כולם מסביב יחשבו שהכל נפלא ושלא צריך לעשות דבר כדי לתמוך בהייטק הערבי, וזה לא המצב. "הרבה דברים השתנו לאט מאוד, ואני אופטימי, אבל המצב עדיין לא נהדר", הוא אומר. "כשהקמנו את גליל סופטוור בנצרת לפני חמש שנים, זו היתה הפקה שלמה לקבל קו אינטרנט ולקח חודשים. להיות בארץ הזאת יזם או איש מקצוע ערבי זה מאוד לא קל". נדרשים עוד השקעה בהשכלה, בתשתיות נטוורקינג. לוי הכי היה רוצה לראות חברות ישראליות שפותחות פעילות בצפון, "למשל טבע בשפרעם. יש בצפון 'פול' ענק של טאלנטים, בוגרי הטכניון, ויהיה נהדר אם החברות יעסיקו את הכישרונות האלה". חשוב לו עוד יותר לעודד יזמות מקומית, שתוכל להעסיק נשות מקצוע ערביות.

אתה רואה פוטנציאל שיזמים ערבים יקימו חברות משמעותיות ומובילות שוק כמו ווייז?

"בהחלט. יש בוגרי טכניון ורקנאטי, אנשים שעובדים באינטל, מיקרוסופט וסיסקו, עם היכולת הטכנית והידע העסקי שנחוצים לבניית חברות כמו ווייז. כל האלמנטים שם, זה עניין שם זמן עד שזה יקרה. והיום הערבים לוקחים יותר סיכונים, יוזמים, מנצלים הזדמנויות ומקימים חברות. חלק מחברות הפורטפוליו שלנו יהיו מאוד מצליחות ואני מכיר חברות שאני מאוד מאמין שיצליחו. צריך רק לתת לזה זמן".

אמיר

יוסף היה הדג היחיד בים המלח. הוא היה מאוד בודד, לא היה לו אף אחד לשחק איתו שחמט. יום אחד הוא ראה על שער העיתון "צ'ס־טיימס" את תמונתה של מרים, דגה שחיה בכנרת. הוא התאהב בה ורצה להגיע אליה. הוא קפץ מים המלח ועבר אתגרים ומשימות לאורך גדר ההפרדה, פעם מהצד הישראלי ופעם מהצד הפלסטיני. הוא לא ידע למה יש גדר וגם לא היה לו אכפת. הוא רק רצה לפגוש את אהובתו. זה סיפור המסגרת של אפליקציית המשחק יוסף הדג (YousefTheFish.com), שזכתה במקום הראשון בהאקתון שהתקיים באוקטובר בנצרת. פיתחו אותה אמיר חאיק ועלאא שחיבר, שני חובבי אתגרים דיגיטליים שכבר זכו בכמה פרסים. הפעם הפרס שלהם הוא טיסה ל־Mobile World Congress בברצלונה, תערוכת הסלולר הגדולה והחשובה ביותר בעולם.

אמיר חאיק, בן 29, גר בחיפה. סטארטאפיסט, מפתח האפליקציה GetSlide לשמירת שקופיות באמצעות סריקה צילום: אבישג שאר ישוב

אני פוגשת את אמיר חאיק (29) בכרמלה, בית קפה חמוד במת"מ, זירת ההייטק של חיפה. בחודשים האחרונים הוא עובד שם בחברת הסקרים Toluna על פיתוח האפליקציה שלה, ובזמנו החופשי מפתח מיזמים נוספים. "אבא שלי מהנדס אז תמיד היו לנו בבית מוצרי אלקטרוניקה ושיחקתי איתם", הוא מספר. "מילדות טכנולוגיה זה מרכז החיים שלי".

הוא החליט לא לחכות לסיום הלימודים במדעי המחשב באוניברסיטת חיפה כדי להתחיל לעבוד. "משרת סטודנט אפשר למצוא בקלות, ואחר כך יש לך ניסיון בעבודה ובראיונות", הוא מסביר. אז בשנה השנייה ללימודים הוא התחיל לעבוד ב־MCE, סטארט־אפ תל־אביבי שחיבר אותו לתחום המובייל ולתרבות הממכרת של סטארט־אפים. "אהבתי את זה מאוד. צריך להיות משוגע לזה ולומדים המון. למדתי שם יותר מאשר באוניברסיטה".

כשיצא האייפון, לחאיק כבר היה יתרון של שנתיים ניסיון בתחום המובייל. הוא עבד שנה בחברה גדולה בהרצליה פיתוח וגילה שהוא לא אוהב את התרבות של חברה כזו, שבה כל אחד מתמקד במשימה קטנטנה. "זה לא מתאים לאנשים כמוני. אני אוהב לעבוד על מוצר שלם שאוכל לחלום עליו, לחשוב עליו, לרצות לשפר אותו". לפני שלוש שנים הוא החליט לחזור לחיפה כי "מתעייפים מתל אביב ולא חוסכים כסף". במשך שנה הוא עבד ב־YIT מקבוצת ידיעות אחרונות, לאחר מכן עבר לחברה שבה ניהל צוות מפתחים ולמד על עצמו שהוא אוהב יותר לפתח מאשר לנהל אנשים - ואז החליט לנוח קצת, והתחיל ללכת לאירועים של מפתחים בצפון.

"הרגשתי שמה שהיה פעם בתל אביב - כל מיני איוונטים, ומיט־אפים והאקתונים - מגיע לפה. בהאקתון הראשון אני וכמה חבר'ה עשינו אפליקציה של אוכל וזכינו במקום השני. קיבלנו טאבלט שנתתי לאמא שלי. ואז הלכתי למפגש של MobileMonday, הכרתי את עלאא, והחלטנו ללכת יחד לסטארט־אפ וויקנד בחיפה, אבל לא היה לנו רעיון. היינו בהרצאה בגוגל קמפוס בתל אביב, וראינו שאנשים מצלמים שקפים כדי לשמור אותם. הסתכלנו זה על זה ואמרנו שאנחנו צריכים למצוא לזה פתרון. בסטארט־אפ וויקאנד היינו שני הערבים היחידים, ואתה מרגיש שהסיכויים שלך קלושים כי היהודים יותר בטוחים בעצמם, ולי לא היה את זה אז. אבל פיתחנו שם את האפליקציה, GetSlide, והגענו למקום השני".

האפליקציה, שמאפשרת לסרוק שקפים וחומרים אחרים מהרצאות במצלמת הטלפון ולשמור אותם, עוררה הרבה עניין, וחאיק ושחיבר החליטו לקדם אותה. הם רשמו פטנט, נפגשו עם משקיעים, התייעצו עם אנשי מקצוע, עיצבו לוגו, הדפיסו כרטיסי ביקור, שינו כמה פעמים את הרעיון. "אלה היו חודשים משוגעים שבהם למדנו המון", הוא אומר. ואז הוא ניצח בהאקתון עם יוסף הדג, ובסופם של שמונה חודשים עמוסי פעילות אבל נטולי הכנסות, חאיק חזר לעבוד, ובערב בבית הוא ממשיך לפתח את GetSlide ואת המשחק של יוסף. הוא מתכנן להציג אותו בברצלונה ומקווה ליצור הד עולמי.

מה הלאה? מה החלום שלך?

"תכל'ס החלום הוא להקים חברה שתשלב את הדברים שאני אוהב. במשחק של יוסף הדג שילבתי את התחביבים שלי - ציירתי את המשחק, ביימתי לו סרטון. אולי אקים חברת משחקים מקומית, שתפתח משחקים שמתאימים לאזור שלנו ותבוא עם מסר ואמנות. נראה איך ילך עם המשחק הזה, זו ההתנסות הראשונה שלי".

חאיק מצביע על נישה אטרקטיבית: היום מחוברים לאינטרנט 100 מיליון דוברי ערבית מהעולם, גידול פנטסטי של 20 מיליון איש בתוך שנתיים, אבל רק אחוז אחד מהתכנים ברשת הם בערבית והמגוון שלהם יחסית דל. פה טמונה הזדמנות אדירה להייטקיסטים ערבים כי לא מעט כסף זר מופנה לנישה הזאת. "הרבה קרנות זרות שמשקיעות בישראל עולות צפונה ומחפשות להשקיע בחברות שעושות תוכן ואתרים בערבית, כמו יד 2", הוא מציין.

מוחמד

מה שקורה בצפון מתחיל לקרות עכשיו גם אצל הבדואים בנגב. מוחמד אל־עג'אג' (24) מתגורר בכסייפה, לומד הנדסת מערכות מידע באוניברסיטת בן־גוריון, ובמקביל עובד כמפתח אפליקציות ב־topXite, בית תוכנה בדואי שהקים איברהים סאנע, הייטקיסט תושב לקייה. רק לפני כמה שנים, כשאל־עג'אג' סיים תיכון, הוא לא ידע שיש מקצוע כזה. "ידעתי שיש עורכי דין ורופאים, והיתה לנו סטיגמה שהנדסה זה רק הנדסת בניין", הוא מספר. "חיפשתי באוניברסיטה נושא שמעניין אותי, נחשפתי להנדסת תוכנה ומערכות מידע ולמדעי המחשב, והבנתי שזה מה שמדבר אליי ומעניין אותי".

מוחמד אל־עג'אג' בן 24, גר בכסייפה. סטודנט להנדסת מערכות מידע ומפתח אפליקציות בבית התוכנה הבדואי topXite צילום: צפריר אביוב

הוא נשמע מאוד גאה ב־topXite ובחלק שלו בו. "הכרתי את איברהים סאנע דרך חבר, והתחלתי לעבוד אצלו לפני שנה וחצי, כשהחברה היתה צעירה יחסית. עכשיו יש לנו שישה־שבעה עובדים במחלקת פיתוח, וגם מחלקת QA שבה הוא מעסיק סטודנטים בדואים שלומדים מקצועות טכנולוגיים".

יש הרבה כמוך שרוצים להיות הייטקיסטים?

"אני מכיר כמה חבר'ה מהתיכון שאוהבים מחשבים ואוהבים לתכנת ומבלים הרבה שעות על המחשב, אבל בתיכון לא מכוונים אותם לזה אלא לרפואה או משפטים. לכן התחלתי לחשוף את האפשרות הזאת בפני חברים צעירים וקרובי משפחה, שאני רואה בהם מהנדסי תוכנה לעתיד".

ומה אתה רוצה לעשות אחרי הלימודים?

"אני רוצה להתקדם גם במסלול האקדמי וגם במסלול התעסוקתי. מבחינה אקדמית, בטווח הקצר אני רוצה להמשיך לפחות לתואר שני, ומשם אפשר להמשיך לשלישי", הוא צוחק במבוכה, "זה החלום. ומבחינה תעסוקתית, אני רוצה לקדם את החברה שאני עובד בה. קרה לי נס, שהיזם הבדואי הראשון הקים חברת הייטק והחליט להעסיק סטודנטים ערבים. הרבה פעמים אצלנו מסיימים את הלימודים והולכים לעבוד כנציגי שירות בבזק או בחברות שיפוצים. אני מכיר חבר'ה שסיימו את הלימודים בממוצע 99 ו־96 והם נציגי שירות בבזק, חבל. אז החברה הזו היא חלום עבור הרבה חבר'ה שלומדים מקצועות טכנולוגיים ואין להם עבודה. להקים חברה משלי? זו אפשרות. היום יש לי כמה רעיונות שאפשר ליישם".