הון אנושי: באתי, פירקתי, חייבתי

כולם חיכו בהתרגשות לשעה ארבע, אז יתחיל הפאנל המדובר והנחשק "השוואת דינמיקות רה־ארגון בארצות הברית ובישראל".

מימין ריצ'רד מייסון, אברהם וול, פליפ האפרד, מירב עופר וג'יימס ספריירגן

"שמע", אמר לי מארח האירוע, האפוטרופוס הכללי במשרד המשפטים פרופ' דוד האן, "אני מקווה שהחבר'ה שלנו לא ילמדו מהאמריקאים שטיקים חדשים". האן היה רק אושיית הפירוק הראשונה שנתקלתי בה. לפני תחילת הפאנל הפרעתי לשיחה בין המפרק העולה עו"ד עמית פינס ובין שופטת הפירוקים המיתולוגית ורדה אלשיך, שהודיעה בנובמבר על פרישה מתפקידה. לידם עמד המפרק הלאומי שלמה נס, שאיכשהו תמיד יוצא לי לראות אותו באירועים ליד אלשיך. אלשיך אמרה לי: "אני תמיד שמחה ללמוד, אף שעד כה האמריקאים לא דיברו על נושאים שאני לא מכירה", ופנתה להחמיא לפינס על שהקריירה שלו בזינוק מטאורי. שאלתי את פינס איך הוא מתמודד עם הביקורת על שכר הטרחה העצום של המפרקים, שבא על חשבון בעלי החוב של החברה.

פינס אמר: "זו כפיות טובה. אנחנו המפרקים בדיוק כמו רופאים. אתה לא מבקש מרופא שהציל את החיים שלך לקצץ במשכורת שלו". אני מניח שאם אני הייתי מפרק חברות הייתי חושב בדיוק אותו הדבר. לכן פניתי למי שאמור לפקח על המפרקים - המשנה ליועץ המשפטי לממשלה עו"ד אבי ליכט. והוא אמר: "אנחנו מתייחסים לעניין ברצינות. בקרוב שכר הטרחה יוגבל". אמרתי לו שכשאני אומר לבת הזוג שלי "בקרוב", היא עונה "כלומר לעולם לא", והוא הבטיח לי שבנושאים שהוא עוסק בהם זה ממש שונה מאשר בזוגיות שלי.

ורדה אלשיך

אחר כך נתקלתי בעו"ד שוני אלבק, עד לפני רגע המשנה למנכ"ל אי.די.בי פתוח ומי שהיה מזוהה כאחד האנשים הקרובים ביותר לנוחי דנקנר. אלבק ניהל שיחה חברית ומבודחת עם לא אחר מאשר יואב ערמוני, מנכ"ל קרן הפנסיה גילעד, שהוביל את מחזיקי האג"ח של אי.די.בי והיה זה שדחף לכך שהקונצרן של המדינה יעבור משליטת דנקנר לידי בן־משה ואלשטיין. השניים נראו מיודדים. "כן, למה לא?", אמר לי אלבק כששאלתי אותו. "התיידדנו תוך כדי". שאלתי את אלבק אם הוא ייקח חלק פעיל בפאנל, שנאמר לי שידברו בו על אי.די.בי, והוא אמר: "אני בא לפה כצופה, כמו לסרט או לתיאטרון. הפרק של אי.די.בי כבר מאחוריי. ממשיכים הלאה בחיים. חזרתי להיות מתמחה במשרד עורכי הדין פישר בכר", ופסע לתוך האולם.

שאלתי את ערמוני אם הוא מיודד כך גם עם נוחי דנקנר, והוא אמר: "לא, דנקנר לקח את זה אישית, הוא פגוע מאוד, וחבל שכך". אחר כך סיפר על שעות המשא ומתן הארוכות, איך דנקנר נפרד מאלשטיין, איך הם הגיעו לפגישה בצהריים, סיימו אותה במפתיע ובערב דנקנר הודיע בפנים חתומות שאלשטיין איננו יותר. שאלתי אותו מה גרם לו לבחור בקבוצה השנייה, והוא אמר: "זה לא היה עניין של כסף. הכל נקבע על סמך שיחות אישיות עם האנשים. בן־משה דיבר קונקרטית, אמר שהוא מעוניין להשטיח את הפירמידה הבזבזנית. בשביל מה צריך כל כך הרבה חברות ניהול שלא עושות כלום ומשלמות משכורות מנופחות למנהל ולמנכ"לים, שרק מעבירים כסף ממקום למקום? אנחנו קנינו את האג"חים במחיר מלא, ב־100%, לכן חשוב היה לנו לדעת שגם נרוויח מהכסף שלנו. רצינו שהחברה תשתקם. במובן הזה היה לנו אינטרס זהה לזה של דנקנר, אבל קבוצת המשקיעים שלו היתה רופפת". שאלתי אותו אם הם בדקו את בן־משה ואיך אפשר לבטוח בקבוצת המשקיעים של אדם שהוא כלל לא מכיר. "כן", הוא אמר. "בדקנו אותו והגענו למסקנה שהוא עדיף לנו על אלכס גרנובסקי".