"חובת הפרישה מנוגדת לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה"

"אני מבקשת להביא בפני בית המשפט את החוויה האישית שעברתי עם פרישתי מעבודתי באוניברסיטת תל־אביב בשנת 2000, אירוע שהיה טראומטי עבורי ושאת השלכותיו ומשמעויותיו אני חווה עד היום. שום דבר בעברי לא הכין אותי לעוצמת החוויה הקשה ולהשפלה שנחשפתי אליה".

כך כותבת פרופ' רות בן־ישראל בתצהיר לבג"ץ לקראת הדיון מחר בעתירה שמבקשת לבטל את גיל הפרישה הכפוי שעומד על 67. בן־ישראל מבקשת להצטרף לעתירה שהגישו הפרופסורים אסא כשר, מרדכי שגב ומשה גביש באמצעות רעייתו של גביש, עו"ד שושנה גביש. עתירתם, שתידון בפני הנשיא אשר גרוניס והשופטות עדנה ארבל ודפנה ברק־ארז, מבקשת לבטל את סעיף 4 לחוק גיל פרישה מהטעם שהוא אינו חוקתי ומפלה לרעה בשל גיל.

העתירה הוגשה לפני כשנה, וקדמה לה קביעתו של בית הדין הארצי לעבודה, שקבע כי יציאה לגמלאות בגיל הפרישה אינה אוטומטית, אולם בית הדין לא הכריע בשאלת חוקיות הסעיף בחוק גיל פרישה והותיר מלאכה זו לבית המשפט העליון.

בן־ישראל. נותנת לעתירה את התוקף המשפטי הנחוץ להצלחתה צילום: אוראל כהן

"חובת הפרישה הדירה אותי. היתה בכך השפלה"

הצטרפותה ותצהירה הנוקב של בן־ישראל נותנים לעתירה ממד מיוחד, וגם את התוקף המשפטי שנחוץ להצלחתה. בן־ישראל היא כלת פרס ישראל לחקר המשפט לשנת 2001, ונשואה לעו"ד גדעון בן־ישראל שהקדיש את הקריירה הפוליטית שלו, כחבר כנסת וכבכיר בהסתדרות, לרווחת הגמלאים. בן־ישראל עצמה כתבה לאחר פרישתה את הספר "מי מפחד מהגיל השלישי", שעליו היא מעידה שהוא "מהטובים, המקוריים ופורצי הדרך שבמחקריי".

בן ישראל אולצה לפרוש בשנת 2000, אך הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל־אביב המשיכה להעסיק אותה לפנים משורת הדין. "עד הגיעי לגיל הפרישה ישבתי בקומה הרביעית בין כל חברי הסגל האקדמי הפעיל, דבר שאפשר שיתופי פעולה על בסיס יומיומי.

"לאחר שהופסקה העסקתי פיניתי את משרדי ומוקמתי בקומת המרתף, רחוקה מכל השיח האקדמי", היא כותבת וקובלת על כך שבידיעון הפקולטה הועבר שמה לרשימה נפרדת של אלה שפרשו, ועל שהתואר פרופסור מן המניין הוחלף בתואר פרופסור אמריטוס. "לכאורה מדובר בסממנים חיצוניים, אבל המשמעות היא שאני כבר ממודרת מחוץ לסגל האקדמי".

בן־ישראל מציינת גם את הפגיעה בשכר ובפנסיה החלקית שהיא זכאית לה, בין היתר בגלל שעברה מהאוניברסיטה העברית לאוניברסיטת תל־אביב.

"המשך ההעסקה זיכה אותי בשכר מופחת שנעדרו ממנו רכיבי השכר המהותיים. היתה בכך השפלה. השכר המופחת עמד בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה מאחר שהיה תוצאה של הגיעי לגיל הפרישה והיווה מתוקף כך אפליה מטעם גיל, ובניגוד לחובה החוקית לשלם שכר שווה בגין עבודה שוות ערך. לתלמידיי הייתי מסבירה שאפילו את הזכות לתבוע את זכויותיי על פי חוק אין לי, כי ברגע שאתבע שכר שווה, לא יחדשו את חוזה ההעסקה שלי".

היא מסכמת ומחדדת שוב: "חובת הפרישה שהדירה אותי מעבודתי השפילה אותי, רמסה את זכותי לקיום בכבוד אנושי ופגעה בזכותי לקיום בכבוד כלכלי".

פרופ' שגב מתעמת בתצהירו עם טענת הטכניון כאילו אין בגיל הפרישה חובה כפויה לצאת "מהמערכת היצרנית של החברה בכלל ושל האקדמיה בפרט".

לטענתו, העברתם של פרופסורים מן המניין למעמד של פרופסורים אמריטוס מהווה "תחילתו של מורד תלול של צמצום זכויותיו ושטח פעילותו עד כי תוך זמן קצר, רובם המוחלט מופרשים מכל פעילות אקדמית ויצרנית", וזאת דרך פגיעה בתקציבים, במענקי מחקר, בסיוע במעבדות, בהנחיית סטודנטים ועוד.

עו"ד רמי לנדא, העומד בראש מחלקת דיני עבודה במשרד מיתר, ליקוורניק, גבע, לשם, טל ושות', כתב על סיכויי העתירה: "נראה שהסיכויים לקבלתה טובים, על אף הזהירות שנוקטים בתי המשפט בביטול דברי חקיקה. לאור חוקי היסוד ועקרונות השוויון, המשמשים כעין 'עקרונות־על' במשפט הישראלי, נראה שקביעת גיל פרישה חובה אינה עומדת בדרישות הדין ואינה מתאימה עוד לעידן התעסוקה המודרנית".

גם בבית המשפט העליון נמצאו כבר מסתייגים מגיל הפרישה הכפוי. כך למשל כתב השופט סלים ג'ובראן בבג"ץ שדן בעתירת עובדים בשירות בתי הסוהר שלא רצו לפרוש בגיל הקבוע בחוק: "כל הסדר המחייב יציאה לגמלאות הוא בבחינת אפליה על בסיס גיל, שכן מעצם מהותו הוא מבחין בין עובדים צעירים למבוגרים ללא כל זיקה ישירה לכישוריהם או ליכולת העבודה שלהם".

המספרים שמאחורי חובת גיל הפרישה

מנתוני הלמ"ס עולה כי מספר בני ה־60 ומעלה שאינם עובדים מוערך ב־734 אלף, מתוכם 62% הן נשים. מנתוני 2012 בנושא רווחתם של בני 60 ומעלה שאינם בכוח העבודה עולה של־39% מהם - כ־283 אלף איש - יש הסדר פנסיה, לעומת 61% - כ־451 אלף איש - שאין להם הסדר כזה. עוד עולה כי 54% מחסרי הסדר הפנסיה אינם מצליחים לכסות את הוצאותיהם החודשיות.

גם בקרב בעלי הפנסיה המצב לא מרנין - כמחציתם מציינים כי לא עשו כל הכנה פיננסית לקראת הפרישה, ו־36% מדווחים כי לא הכינו את עצמם נפשית לקראתה.

32% מקבלים קצבה חודשית של עד 4,000 שקל, כאשר ליותר ממחציתם - 54% - ההכנסות הללו מאפשרות לחיות בכבוד במידה מועטה מאוד או בכלל לא.

לא בכל העולם מכריחים לפרוש

התייחסות מפלה על רקע גיל מוכרת במושג "גילנות" (Ageism), ובשנים האחרונות המודעות המשפטית לה הולכת ומתחדדת, במיוחד עם העלייה בתוחלת החיים. גיל הפרישה המקורי, 65, נקבע בהתאם לגיל הפרישה שהונהג בגרמניה בשנת 1889, כשתוחלת החיים עמדה על כ־49 שנה. ולמרות זאת, גיל הפרישה לא עודכן מאז, וגם במסגרת החוק הוא הועלה בשנתיים בלבד, ל־67. ברוב ארצות אירופה, גיל הפרישה הוא 65 והוא זהה לנשים ולגברים. כך נהוג בגרמניה, בהולנד ובשבדיה. בצרפת הגיל הוא 60, ואילו בדנמרק הוא 67.

בארה"ב בוטל גיל פרישת חובה ב־1986, למעט מקרים חריגים המוגדרים בחוק. אולם, לדברי הנשיא בדימוס של בית הדין הארצי לעבודה סטיב אדלר, "הסבר אפשרי לאי־קביעת גיל פרישה כרונולוגי בארה"ב הוא ששם ניתן לפטר עובד בכל רגע, כל עוד הפיטורים נעשים על בסיס ענייני. מנגד, בישראל קשה יותר לפטר עובד". בבריטניה נחקק ב־2011 חוק שלפיו גיל 65 אינו נחשב עוד כמצדיק פרישה. המשמעות היא שמעסיק הקובע גיל פרישת חובה מחויב להצדיק הן את עצם הקביעה של פרישת החובה והן את הגיל הספציפי שנבחר. מדינות נוספות שבהן בוטלה חובת הפרישה בגיל אחיד הן אוסטרליה, ניו זילנד, יוון ופינלנד.

גם הטכניון מצטרף: "ביטול של מוסד הקביעות"

"ביטול מוסד הקביעות וערעור הביטחון התעסוקתי ממנו נהנים כיום המרצים". אלה, לטענת הנהלת הטכניון בתגובה משלימה לבג"ץ, יהיו ההשלכות של ביטול החובה לפרוש בגיל 67 והעלאת גיל הפרישה האקדמאי.

עמדת ההנהלה הועברה בשבוע שעבר לבג"ץ באמצעות עורכות הדין גילת ויזל־סבן ויעל הדני ממשרד רחל בן ארי, אדם פיש ושות'.

גיל הפרישה בטכניון עומד כיום על 68, כאשר ההנהלה טוענת שלדחיית גיל הפרישה השלכות על יחסי העבודה באקדמיה. "בחלקיו המאורגנים של שוק העבודה הישראלי, הקביעות, מודל התגמול הדחוי (המבוסס על הסכם עבודה ארוך טווח) וגיל פרישה חובה, הם צירים מרכזיים של עסקת חבילה. הביטחון התעסוקתי זוכה לעוצמה ולהיקף להם הוא זוכה בזכות קיומו של גיל פרישה חובה".

הנהלת הטכניון דוחה בקשה לקבוע פרישה תפקודית שלפיה איש סגל יפרוש לגמלאות לפי נתונים פרטניים. "קביעה כזו הופכת בהגדרה כל עובד, ולא משנה גילו, לכזה הכפוף לבדיקה שופטת של תפקודו בתקופת העסקתו".

תומר גנון