המקרה של הדסה: גדול מכדי להיכשל

"גדול מכדי להיכשל" הוא ארגון שגודלו, מורכבותו, וקשריו העסקיים, וכן הפונקציות החברתיות והעסקיות שהוא משרת, עלולים להשפיע על כל המערכת שהוא פועל בה, ובפרט, חדלות פרעונו עלולה להשליך על הכלכלה ועל הציבור כולו.

הגדרה זו נשמעת לכאורה כאילו נתפרה למידותיה של בית החולים הדסה, אך למעשה, תיאוריית הארגונים ה"גדולים מכדי להיכשל" עלתה כבר ב-1984, עם קריסתו של הבנק האמריקאי קונטיננטל אילינוי, ושבה ועלתה לכותרות עם המשבר הכלכלי בארה"ב בשנת 2007. "גדול מכדי להיכשל" היא גם כותרתו של ספר מקיף הסוקר את המשבר והגורמים לו מאת אנדרו סורקין.

ארגונים גדולים מכדי להיכשל מייצרים קשיים ניכרים בניהולם ובהסדרתם. מי שזכאי לתמיכה ממשלתית עלול לנצל את מעמדו זה לרעה בדרך של לקיחת סיכונים מופרזים ומינוף יתר, על חשבון משלמי המיסים שיחלצו את הארגון "הגדול מדי" בעת צרה. סיכוני היתר נלקחים על ידי ההנהלה, אך שותפים להם גם הנושים המעמידים אשראי על סמך ההנחה הסמויה שיש מי שיסייע וייתן גב כלכלי במקרה הצורך, כאשר הארגון אינו נדרש להעמיד בטוחות הולמות לאשראי כמו ארגונים אחרים, שאינם גדולים מדי.

הדסה בעת ההשבתה צילום: אוהד צויגנברג

המדרון המוביל לנטילת סיכוני יתר פוגע גם בתחרות הוגנת במשק, שכן ארגונים קטנים או גדולים פחות נאלצים להתנהל מבלי לקבל הנחות גורפות בניהול העסקים ובמימונם. ואמנם, הסיוע הניתן לארגונים גדולים מכדי להיכשל לא ניתן מתוך דאגה למנהליהם, בעליהם, נושיהם או עובדיהם – אלא מתוך הכרה שההשלכות החברתיות בהיבט הכלכלי הרחב מטות את הכף למניעת כשל הפרעון של הארגון הגדול מדי, בין על ידי עידודו למיזוג, העמדת אשראי, או הזרמת הון ממשלתית.

כך למשל, נפילתו של ליהמן ברדרס החריפה את המשבר הכלכלי והמיתון בארה"ב, האטה את זרימת האשראי במשק וגרמה לירידה חדה בערכי הנכסים ובאמון הציבור בכלכלה, זאת בעוד שנפילתם של בנקים קטנים באותה תקופה, לא השפיעה מהותית על יציבות המערכת הפיננסית כמכלול. כלכלנים רבים סבורים שאין ארגונים גדולים מכדי להיכשל, אלא רק ארגונים גדולים מדי. כלומר, כדי להימנע ממצב לא רצוי זה, על המדינה לפעול לביזור ארגוני ותאגידי כך שארגונים שגודלם מציב סיכון על הכלכלה יחולקו באמצעות רגולציה אנטי ריכוזית.

לניתוח מקרה הדסה כארגון גדול וחשוב מכדי להיכשל, השלכות גם על הליכי חדלות הפרעון שלו וגם על ניהולן השוטף של מערכות בריאות גדולות ומהותיות אחרות. אם המדינה היא המוטב העיקרי של פעילות הארגון, אין מקום לנהל את הליכי חדלות הפרעון בידיים פרטיות כאילו היה מדובר בחברה פרטית מן השורה שחלים עליה דיני התאגידים. ארגון החולש – כמעט בבלעדיות – על אספקת שירותי בריאות לאוכלוסייה גדולה, צריך להיות מפוקח פיננסית ולא רק רפואית על ידי המדינה, שכן היא זו שהחשבונות לבסוף מונחים לפתחה. במקום לחכות לכשל הבא, יש מקום לפתח דוקרטרינה ייחודית לארגונים החולשים על אספקת שירותים חיוניים לתושבים, ולכלול בה, למצער, חובות גילוי הדוקות לרשויות האחראיות, שיאפשרו מניעה של הכשל הבא. 

הכותבת היא מומחית לדיני חברות, ניירות ערך וממשל תאגידי