כשאמרו לאמי שכחולת לב עליה לאכול בריא, היא השיבה: "עזבו אותי, אני רוצה לחיות בחיים ולא למות בחיים"

"אבי עבד תחילה ברכבת, אחר כך ניהל חברת הובלה ואז הפך יזם בתחום הנדל"ן והתשתיות. אמי היתה שותפה שלו בעסק. בניגוד לאבי, שהיה מופנם, היא היתה מלאת חיים וחברמנית, אהבה מאוד את השפה העברית ולפני השינה היתה פותרת ערמות של תשבצים. היא נהגה לנזוף בנו: 'תלמדו לדבר'.

1956. שמואל האוזר בן שנה (מימין) עם אחותו התאומה דינה, אחותם הגדולה יהודית והוריהם שמעון ושפרה , בחצר ביתם ברמלה

"חוזקה הנפשי בלט אל מול חולשתה הגופנית. היא היתה חולת לב מגיל צעיר, ואת ניתוח הלב הראשון עברה בגיל 44. כששאלתי איך היא מרגישה, היא התלוצצה איתי: 'במילה אחת - טוב; בשתי מילים - לא טוב'. היא אהבה מאוד אוכל מזרחי, וכשהעירו לה שהיא צריכה להימנע ממזונות רוויי שומן היא ענתה: 'עזבו אותי. אני רוצה לחיות בחיים ולא למות בחיים'.

"אבא נהג לעשן שתי חפיסות סיגריות ביום. כשהייתי בן 14 ביקשתי ממנו סיגריה והוא סירב בטענה שזה לא בריא. כשהצעתי שיפסיק לעשן, הוא הסכים, לחץ את ידי ואמר: 'עשינו עסק — אני אפסיק ואתה לא תתחיל'. מאז לא עישן והקפיד על אורח חיים בריא וספורטיבי. בוקר אחד, לאחר ריצת 10 ק"מ, הוא התיישב בכורסה וקיבל דום לב. למזלי, יום לפני כן ביקרתי אותו, ובדיעבד זו היתה שיחת פרידה. אמי נפטרה תשע שנים לאחר מכן.

"כילד שיחקתי כדורסל. זה היה חלק חשוב מחיי והייתי תחרותי מאוד. בגיל 15 כבר היתה לי תעודת מאמן, ובזה עבדתי בתקופת התיכון. במונחים של אז הרווחתי הרבה כסף, במונחים של היום מדובר ב־1,500 שקל לחודש. כמי שבא מבית עוטף ומגונן מאוד, הכדורסל חשף אותי לעצמאות. כשהתגייסתי לצבא היכולת הזאת התעצמה, זה הדבר הקשה ביותר שעשיתי כל חיי. האימונים, הלחץ, הרצון להצליח, ההתמודדות עם עצמי, אובדן החברים והעובדה שבמלחמה (יום כיפור) אי אפשר לפרוש פתאום - כל אלה היו חוויות מעצבות ביותר עבורי.

"בתפקידי הנוכחי אני פועל לפי עקרונות שהיו מוערכים בבית שגדלתי בו - יושר וחוסר מורא. הייתי שמח אם הוריי היו יכולים להיות עדים לכך".