תביעת ענק תקדימית נגד בנק לאומי: "גלגל הפסד על הציבור בניגוד לדין"

סכום של 1.2 מיליארד שקל. זה גובה התביעה שהגיש אתמול עו"ד יוסי שגב, המנהל המיוחד של החברה הציבורית טאו, נגד בנק לאומי. לפי שגב, הבנק גרם נזקים לציבור בעקבות "מעשי מרמה" שביצע לפני יותר מעשור, תחת שרביטם של המנכ"לית גליה מאור ושל היו"ר איתן רף.

מדובר בתביעה תקדימית נגד בנק בישראל, והיא מסתמכת לטענת שגב על חקירות שביצע בשנה האחרונה, שכבר הובילו לקרבות משפטיים עזים בינו לבין לאומי (ראו מסגרת). לטענת שגב, בנק לאומי ביצע שורה של פעולות לא חוקיות שכל מטרתן היתה לצמצם את חשיפתו להפסדים מאשראי שהעניק בשנת 2000 לקבוצת גבור - אשראי שהתברר עד מהרה כהשקעה כושלת. בתביעה נטען שהבנק "נכנס לפעולה" והשליך את הכישלון על הציבור.

שגב טוען שהמעשים שהוא מייחס לבנק בוצעו הרבה לפני שהציבור ידע שהחברה בקשיים, תוך שימוש ביתרון של הבנק, שמקבל בתמורה להקצאת האשראי גישה כמעט חופשית למידע בזמן אמת. בסיכום התביעה כותב שגב שמתן האפשרות לבנק מסחרי כלשהו להשתמש במידע פנים שברשותו מתוקף עיסוקו עם לווה המקבל אשראי מסוכן הוא "הרה אסון", ובמיוחד במבנה של פירמידה, שכן היא מעניקה לבנק יכולת להעביר הפסדים לציבור. לכן, כותב שגב בתביעה שהגיש אתמול, "יש לקבוע באופן חד־משמעי שפעולה כזו הנה בגדר מרמה של ממש שתביא לחיוב בהשבת הגזילה".

מימין: גליה מאור, איתן רף, עו"ד דליה טל ועו"ד יוסי שגב. לטענת התביעה, הפעולות נעשו בידיעת הגורמים הבכירים בבנק

לא חושש להתריס

ראשיתה של הפרשה ביוני 2012, אז פנתה טאו לבית המשפט וביקשה להורות על הקפאת הליכים לאחר שמגעים להסדר חוב כשלו. במרץ 2013 החליט השופט אילן שילה למנות את עו"ד שגב כמפרק זמני, לבקשת מחזיקי האג"ח. בכתב המינוי קיבל שגב סמכויות חקירה מרחיקות לכת, והשופט שילה כתב שתפקידו העיקרי יהיה לבחון את נסיבות הקריסה. מאז שגב מנהל מאבק משפטי עיקש, ולא מעט פעמים מתריס, נגד הבנק. לב המחלוקת הם השעבודים לטובת לאומיעל כלל נכסיה של טאו, ששגב מבקש לטעון כי הם אינם תקפים.

שגב חתום על אחת ההלכות המשמעותיות ביותר בדיני חברות, שקבעה אחריות דירקטורים לפעולות החברה שעליה הם אמורים לפקח. בשנות התשעים, בעת שכיהן כמפרק בנק צפון אמריקה, הגיש שגב תביעה תקדימית נגד הדירקטורים וזכה. עשר שנים לאחר מכן, בסוף 2003, אושרה ההלכה בבית המשפט העליון. כעת מבקש שגב ליצור הלכה תקדימית נוספת, שתקבע את החובות של בנקים כלפי הציבור כשהם מעניקים מימון ל"טייקון ממונף", כלשונו.

התביעה הנוכחית מתבססת על תקנה 51 לתקנות החברות (פירוק), המאפשרת להכיר ב"אחריות אישית" תאגידית של צד שלישי כלפי החברה שבחובות. על הבקשה חתומים שגב עצמו, בנו עו"ד בעז שגב, וכן עו"ד עמית אשור ועו"ד אורית מנצ'יקובסקי. בשלב זה היא הוגשה רק נגד הבנק כתאגיד, אך שגב כותב כי הוא עדיין שוקל אם ראוי להגיש גם תביעות אישיות נגד יו"ר הבנק בעבר איתן רף, המנכ"לית הקודמת גליה מאור, עו"ד שמואל המר, שהיה היועץ המשפטי הפנימי של הבנק, וגם נגד משרד עורכי הדין מיתר ליקוורניק גבע לשם טל ושות', שעו"ד דליה טל השותפה בו ושעמדה קודם בראש משרד קנטור אלחנני טל, היתה במשך שנים היועצת המשפטית של הנהלת לאומי ושל דירקטוריון הבנק.

לדברי שגב, לאחר שיקול מעמיק הוא סבור שאת ההחלטה הסופית בעניין יש לקבל רק לאחר שלאומי ימסור את תגובתו לבקשה הנוכחית. כך גם לגבי בעלי השליטה דאז בחברת גבור, איתן אלדר ורועי גיל, שלפי שגב טרם הסתיימו מקטעי החקירה הנוגעים אליהם.

הצלה משולשת

טענות התביעה כלפי לאומי תחילתן ב־2000, אז היה הבנק המממן העיקרי והמרכזי של קבוצת גיבור שהיתה בשליטת אלדר וגיל. הבנק העניק אשראי נדיב של מאות מיליוני שקלים לקבוצה, מתוכם 280 מיליון שקל שנועדו למימון רכישת 21% ממניות הכשרת הישוב. שגב כותב שהתקווה היתה שההשקעה תניב רווחים גדולים, אך עד מהרה התקווה התבדתה ושווי המניות בבורסה הידרדר ל־190 מיליון שקל. לטענת שגב, בשלב זה נכנס לאומי לפעולה ובשלושה צעדים עיקריים "הציל את עצמו" והשליך את ההשקעה הכושלת.

הצעד הראשון היה השתלטות על החברה הבורסאית טאו תשואות (בשמה הקודם ירדן השקעות) ו"גזילת 565 מיליון שקל שהיו בקופתה". הצעד השני, לפי התביעה, היה "עקיצת" הבנק לפיתוח התעשייה בסכום של 65 מיליון שקל, שהיווה 60% מהחוב של קבוצת גבור כלפיו. הצעד השלישי היה "גלגול" ההשקעה המופסדת במניות הכשרת הישוב במורד הפירמידה: במקום שגבור, שבה לציבור היו רק 5%, תפרע את החוב, המניות הועברו לטאו תשואות, שהציבור מחזיק ב־35% ממניותיה.

לטענת שגב, הפעולות הללו נעשו בעידוד הגורמים הבכירים בבנק, ובראשם היו"ר דאז רף והמנכ"לית מאור. כדוגמה מביא שגב פסקה מדבריו של ד"ר אהוד שפירא, משנה בכיר למנכ"לית דאז בישיבת הדירקטוריון של לאומי, שאמר ביוני 2003: "בשלוש השנים האחרונות, מאז שהבנק התחיל לאתר הידרדרות בקבוצה, הוא התחיל גם לצמצם אשראים ולחזק ביטחונות".

על כך מוסיף שגב בנימה צינית שבכוונתו לפרט איך קרה ה"נס" שלפיו לאומי, המממן המרכזי והעיקרי של קבוצת גיבור, שזיהה כבר בשנת 2000 הידרדרות בקבוצה, יצא כשאינו נדרש למחוק חוב כלשהו, בעוד הציבור איבד 100% מהשקעתו בירדן (היום טאו), ובעלי האג"ח מהציבור של גבור נדרשו לתספורת של 60%–70%.

לדברי שגב, המעשים שמפורטים בתביעה כה חמורים, עד שהוא "בדק וחזר ובדק" ונתן עדיפות למסמכים כתובים וחתומים מזמן אמת, רובם כאלה שערך לאומי עצמו. באשר להשתלטות על ירדן, שגב טוען שבעלי השליטה בגיבור, אלדר וגיל, סיכמו בזמנו עם לאומי על "עסקת חבילה" שבה הבנק יממן לגיבור את מלוא העלות של רכישת 65% ממניות ירדן במטרה "להעביר את מלוא כספי הביזה כולל חלקו של הציבור" לבנק לאומי, כדי להקטין אשראים ולחזק ביטחונות של גיבור. כך, טוען שגב, ההשקעה המופסדת במניות הכשרת הישוב גולגלה מחברה במעלה הפירמידה שבה ללאומי ולציבור יש החזקות דומות (כ־5% לכל אחד), לחברה במורד הפירמידה שבה הציבור מחזיק 35% ולבנק אין בה החזקות כלל. לדבריו, הבנק התנה את העמדת המימון לרכישת השליטה בירדן בתנאים שונים, חלקם הוסתרו מעין כל, והם הפרה בוטה במיוחד של הדין.

הסכם חשאי וחסוי נחתם לדבריו בינואר 2001, כשהבנק דרש שתוספת להסכם תישמר בסוד. בחשאי ובניגוד לדין, טוען שגב, הבנק חייב את אלדר וגיל להתמנות אישית לדירקטורים בטאו, אסר עליהם להפסיק לכהן בתפקידם ללא הסכמתו וקבע בהסכם שכל הפרה תיחשב כהפרה אישית שלהם.

"איום של ממש"

לדברי שגב, מדובר באיום של ממש, וכך הפכו הדירקטורים אלדר וגיל לא רק לשלוחי הבנק, אלא לאסיריו. שגב טוען שמתן הוראות לדירקטורים הוא הפרה בוטה של הדין בכלל ושל פקודת החברות בפרט. לדבריו, הציבור והדירקטורים הלא "נגועים" לא ידעו בשלב ההוא שחברתם הפכה ל"מת מהלך". לפי המפורט, לאומי דרש מאלדר ומגיל שיגרמו לכך שירדן תרכוש מגיבור מניות מיעוט של הכשרת הישוב, שהיו שוות באותה העת 190 מיליון שקל במחיר מופקע של 288 מיליון שקל, וירדן פרסמה דיווחים מיידיים "כוזבים ומטעים", שלפיהם הבנק אישר לחברה מימון של 200 מיליון שקל לרכישת המניות, תוך שהוסתרו מהציבור וממוסדות החברה והרשויות התנאים המהותיים והביטחונות האמיתיים שהבנק דרש.

הצגת המצגים הכוזבים, נטען, אפשרה לבנק ולגיבור "לעקוץ" את הבנק לפיתוח התעשייה ולפתות אותו לתת לגיבור 80 מיליון שקל כנגד מניות השליטה של גיבור בירדן. גם סכום זה, שהתקבל מהבנק לפיתוח התעשייה, טוען שגב, הלך במלואו לבנק לאומי, במטרה שיאפשר, כך נטען, ללאומי להקטין את האובליגו לקבוצת גיבור בכלל ואת החשיפה למניות הכשרה בפרט, ויש בו משום מרמה כלפי נושים כהגדרתם בסעיף 373 לפקודת החברות.

לדברי שגב, ועדת הביקורת, הדירקטורים הלא נגועים, הציבור, הבנק לפיתוח התעשייה, הבורסה ורשות ניירות ערך לא ידעו שמדובר במצג כוזב, שכן לפי סיכום חשאי בין הבנק לגבור, אלדר וגיל, הוסכם שהאשראי שיילקח בפועל יהיה רק 120 מיליון שקל, לשנה אחת בלבד וכנגד שעבוד כל נכסי ירדן לבנק. פעולת המרמה, כך מכנה אותן שגב, נחלו הצלחה לטענתו, ובסוף התהליך כל רכוש חברת ירדן נמכר, הכספים שהתקבלו הועברו לבנק, והחוב של ירדן ללאומי על רכישת מניות הכשרת הישוב "נפרע עד השקל האחרון". ירדן, ששווי נכסיה עמד על 565 מיליון שקל, "נמחקה לחלוטין ולבסוף נמכרה לאילן בן־דב במחיר אפסי של 5 מיליון שקל". לפיכך, מסכם שגב, יש להעמיד את הבנק לדין ולחייבו להשיב את מלוא הסכום.

כל הבנקים על הכוונת

על אף שהתביעה הוגשה נגד לאומי ביחס לעסקאות ספציפיות, שגב מבהיר שחקירתו חשפה תופעה לא חוקית "שנראית כשיטת פעולה לא רק בתיק זה", אלא בכל מקרה שבו בנק מעניק אשראי גבוה ל'טייקון ממונף', ובשלב מסוים נראה שההשקעה או חלק ממנה עלולים להימצא בסיכון.

שגב מתייחס ראשית לתהליך הכללי המקובל: תחילתו לדבריו בבנק "שהוא המממן המרכזי של 'טייקון ממונף'", כלומר, קבוצת חברות לרוב במבנה של פירמידה, כשהבנק מעניק לטייקון אשראי בדרגת סיכון גבוהה ומקבל ריבית גבוהה, כיאה לאשראי מסוכן. במצב כזה הבנק בודק היטב ומקרוב את התנהלות הטייקון ומקבל ממנו לא רק את דו"חותיו הכספיים ודיווחיו המיידיים, אלא גישה מלאה וישירה לנבכי הפירמידה, ומלווה כל השקעה או התנהלות של הטייקון.מפאת מכלול המידע הבלעדי שמצוי בידי הבנק המממן, כותב שגב, הוא הראשון שיודע אם חלה הידרדרות במצב. ובעיקר של "אשראי שנתנו הנושים האחרים המצויים בנחיתות אינפורמטיבית מובנית, ובראשם הציבור הרחב. עם איתור ההידרדרות נכנס הבנק לפעולה, ובטרם זורמת האינפורמציה לציבור או אפילו לגופים פיננסיים אחרים, הוא נוקט 'דרכים שונות' כדי לגבות ראשון את החובות המגיעים לו". לדברי שגב, "כשמדובר בדרכים חוקיות הנעשות בתום לב, הרי שהפעולות עשויות להיחשב בדוחק רב ללגיטימיות, אף שגם כאן ניתן לטעון לשימוש במידע פנים. אולם במקרה דנן, הבנק מאבד את הדרך ונוקט פעולות ועושה מעשים לא חוקיים בעליל, אז עניין לנו בתופעה לא חוקית שיש לעקרה מהשורש". לדברי שגב, "בדרך כלל נעזר הבנק בטייקון עצמו כדי שיפעל בשליחות הבנק". לדבריו, התגמול לטייקון הוא, למשל, הימנעות מלממש ערבויות שהעמיד הטייקון, או מתן אפשרות לטייקון להישאר בעל השליטה, תוך שימור זכויות היתר הנלוות לכך.

מבנק לאומי נמסר בתגובה: "עו"ד שגב שלא סיים לדבריו את חקירתו, מיהר להגיש דו"ח שקרי, מופרך וקיצוני וזאת לאחר שהבנק דרש כי יודח מתפקידו בשל היותו נאשם במשפט פלילי חמור. מדובר במסקנות חסרות שחר. הבנק ילמד את הדו"ח לפרטיו ויגיב בהתאם לבית המשפט".