כך הפכו מצלמות המהירות מגאוות המדינה לסלע מחלוקת

הפרשה החלה להסתעף כבר בתחילת השבוע, עת הודיע משרד התחבורה באופן רשמי על העלאת המהירות המותרת בכביש חוצה ישראל - מ-110 קמ"ש ל-120- קמ"ש. העיתוי להודעתו של כץ אינו מקרי: שר התחבורה היה אורח של כבוד בכנס של עמותת אור ירוק. לפי ההודעה, העלאת המהירות המותרת אינה מתרחשת רק "על הנייר" - על פי הודעת משרד התחבורה המשטרה קיבלה הוראה לא להחמיר עם נהגים שיתפסו נוהגים במהירות של מעל 120 קמ"ש ולהעניק להם מעט "אוויר לנשימה" ולאכוף את המהירות רק מעל 130 קמ"ש. הוראה זו אינה תקפה רק לגבי כביש חוצה ישראל - גם כביש מספר 431 עתיד ליהנות מהעלאה של המהירות המותרת.

שר התחבורה, ישראל כץ. רוצה לתת לנהגים "אוויר לנשימה" צילום: אוראל כהן

לנסוע לאט או מהר? משרד התחבורה והמשטרה חלוקים בדעותיהם

מדוע על פי שר התחבורה ניתן לנסוע במהירות כה גבוהה בכביש בין עירוני מודרני? ובכן, ההסבר פשוט מאוד וכתוב שחור על גבי לבן בהודעתו של משרד התחבורה: "על פי בדיקה שנערכה בכבישים בהם עלתה מהירות הנסיעה לא נרשמה כל השפעה שלילית, ובמקרים מסויימים אף נרשמה ירידה במספר תאונות הדרכים".

בדברים אלה מתייחסים אנשי משרד התחבורה להעלאת מהירות הנסיעה המותרת במספר כבישים בישראל, בינם כביש מספר 2 וכביש מספר 40. עד כאן המסר הגיוני וברור. אלא שבאותם כבישים הוצבו מצלמות המהירות, במטרה למנוע תאונות דרכים הנגרמות על ידי מהירות מופרזת. לכאורה, יש כאן סתירה מוזרה מאוד בין הנתונים שמציג משרד התחבורה, לפיהם מהירות אינה גורמת לתאונות ובין הממצאים שהנחו את המשרד לביטחון פנים לפרוש את רשת מצלמות המהירות.

כדי לבדוק מי צודק נפנה אל גורם שלישי נייטראלי - הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שפרסמה לאחרונה סקר מקיף בנושא תאונות דרכים. ממצאי הסקר מסכמים את מספר התאונות בשנה שעברה, מאז תחילת פריסת מצלמות המהירות, אך הסקר כלל אינו תומך בממצאי המשרד לביטחון פנים. לו פריסת מצלמות המהירות הייתה כה אפקטיבית היינו רואים ירידה במספר התאונות, אך ההיפך הוא הנכון: בשנת 2013 התרחשו 281 תאנות דרכים קטלניות, נתון שמציג עלייה ניכרת של 10% ביחס לנתוני שנת 2012. ולא רק מספר ההרוגים עלה, גם מספר התאונות הכללי עלה: בשנת 2013 נרשמו 12,944 תאונות דרכים שאליהן זומנה ניידת משטרה, נתון שמייצג עלייה של 4% ביחס למספר תאונות הדרכים שנרשמו בשנת 2012, השנה בה כבישי ישראל עדיין היו נקיים יחסית ממצלמות המהירות החדשות.

מצלמת מהירות. אם היינו ציניים היינו חושבים שמדובר רק בכלי להעשרת קופת המדינה ולא להפחתת תאונות הדרכים צילום: תומר הדר

הפוליטיקאים מפנימים: הציבור כועס

נעבור הלאה, אל הכנס שקיימה עמותת אור ירוק השבוע. דבריו של השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ ממחישים לראשונה, שלאחר פריסתן של עשרות מצלמות מהירות, ייתכן שמישהו במשרד לביטחון פנים שם לב לעובדה המטרידה שמספר תאונות הדרכים מסרב לרדת. כך, על פי השר, מעתה יוצבו מצלמות המהירות הבאות-שישים במספר- בכפוף להחלטתה של ועדה ציבורית בראשות השופט עזרא קמה.

הצהרתו של השר לביטחון פנים אינה מקרית. פריסת מצלמות המהירות החדשות מחד לא הביאה לשיפור במספר תאונות הדרכים, אך היא הצליחה ליצור אנטגוניזם חזק בציבור. בשעתו כללה תכנית הצבת המצלמות גם תקציב לקמפיין תקשורתי שיסביר את חשיבותן, אך הקמפיין נשכח במהרה והנהגים נותרו רק עם הכעס. למרות שבמשרד לביטחון פנים מבינים את חוסר השפעתן של המצלמות על הבטיחות, קיימת גם הבנה של חשיבותן הכלכלית. לכן באותו אירוע הקפיד השר לביטחון פנים לציין כי מצלמות מהירות נוספות ייפרשו בקרוב: "יש קונצנזוס מלא שאין נושא אחד שיכול להשפיע על נושא הבטיחות בדרכים כמו נושא האכיפה האלקטרונית. אין נושא שהיחס בין עלות לתועלת מבחינת הפוטנציאל לצמצום תאונות הדרכים הוא כה גדול". הסטטיסטיקה כמובן אינה תומכת בדברי השר לביטחון פנים וגם לא המסקנות שמציג בנושא משרד התחבורה. ואגב משרד התחבורה, ישראל כץ, שר היודע היטב לחוש את רחשי ליבו של הציבור הקפיד להתרחק מן התדמית השלילית שיוצרות מצלמות המהירות. לראיה באותו כנס הדגיש כץ דווקא את ההיפך מן השר לביטחון פנים. כץ הקפיד דווקא לציין שנושא מצלמות המהירות נמצא באחריות השר לביטחון פנים ואף הדגיש כי :אני לא מאמין בלאלץ את העם לנסוע בתנאים לא טבעיים רק כדי שמצלמת המהירות תתפוס אותו ותתן לו קנס לקופת ישראל".

משטרת ישראל מתנערת: "הכסף הולך למדינה"

אם המסרים הסותרים שמשדרים השר לביטחון פנים ושר התחבורה אינם ממחישים היטב שגם השרים הפנימו שנושא מצלמות המהירות הוא תפוח אדמה דחוי ולוהט ושהציבור מפנים שמדובר באמצעי להעשרת קופת המדינה, הרי שהשבוע גם במשטרת ישראל ניסו להוריד מעוצמת האנטגוניזם הציבורי. השבוע פרסמה המשטרה את מפת פריסת מצלמות המהירות. נראה שגם אנשי משטרת ישראל מבינים היטב את הבעייתיות שבנושא, את הלך הרוח הציבורי ואת חוסר האפקטיביות ולכן בעמוד הפייסבוק הרשמי של המשטרה מופיעה ההודעה התמוהה לפיה "חשוב להבהיר כי הכסף הנגבה מעבירות התנועה לא מועבר למשטרה, כי אם לקופת אוצר המדינה".

לצד ההתנצלות התמוהה הזו מצויין בעמוד הפייסבוק של המשטרה כי המצלמות מביאות לירידה של 26% במקומות שבהן הוצבו. הבעיה היחידה היא שהמצלמות מלכתחילה לא הוצבו במקומות שמועדים לתאונות, אלא בכבישים בין עירוניים, מוארים היטב, סלולים היטב, כאלה שבהם הנהגים אוהבים "לטוס" - אותם כבישים ששר התחבורה קבע שניתן להעלות בהם את המהירות לאור בטיחותם הגבוהה.

ואם כל ההתרחשויות הללו אינן מספיקות, השבוע הצטרף עוד גורם לחגיגה: בנק ישראל, שפרסם דו"ח מיוחד על השפעת האכיפה והתשתיות על מספר תאונות הדרכים. הדו"ח מנתח לעומק מספר רב של פרמטרים, החל במזג אוויר בעת תאונות דרכים וכלה בתשתיות. מסקנותיו של הדו"ח המפורט של בנק ישראל מקלקלות גם הן את התאוריה של המשרד לביטחון פנים. על פי בנק ישראל, הגורמים שמפחיתים תאונות הם שוליים סלולים רחבים והפרדה בין נתיבי תנועה נגדיים. הגורמים שמעלים הסתברות לתאונות הם עיקולים חדים בכביש ועבודות בכביש. ומה לגבי המצלמות והאכיפה המשטרתית? על פי הדו"ח לאלה אין כלל השפעה על מספר התאונות. לנוכח כל ההתרחשויות הבעייתיות הללו, שקרו בשבוע אחד והוכיחו מעבר לכל ספק שלא זאת בלבד שהמצלמות לא מפחיתות תאונות, אלא שהן גם הפכו למוקצות בקרב הדרג הפוליטי. ולמרות זאת, בעתיד הלא רחוק ייפרשו בכבישים עוד עשרות מצלמות. לו היינו מעט יותר ציניים היינו סבורים שמדובר, חלילה, באמצעי להעשרת קופת המדינה ולא בכלי ללחימה בתאונות הדרכים.