למה בישראל לא מאמצים את התווית למדידת הערך הסביבתי של המוצר?

ב־14 בינואר מונופול המלט נשר עשה היסטוריה והפך לארגון הראשון בישראל שמקבל אישור EPD על חלק מהמוצרים שלו. מה זה אומר? צרכני המוצר של נשר יכולים עכשיו לדעת בדיוק מה הנזק הסביבתי מתהליך הייצור, כמה חשמל נצרך, כמה מים נצרכים, כמה חומרי גלם ממקורות לא מתחדשים הם חלק מהתהליך, כמה פסולת נוצרת וכמה מתוכה היא רעילה, כמה גזי חממה נפלטים בתהליך כולו (מייצור חומר הגלם ועד שינוע המוצר ללקוח), כמה גזים הפוגעים בשכבת האוזון, מה השימוש בחומר ממוחזר, במקורות אנרגיה מתחדשים ועוד ועוד. האישור המפורט הזה מגיע עם חותמת של ארגון ה־EPD, ארגון אירופי בלתי תלוי שנועד למדוד בצורה מדויקת את ההשפעות הסביבתיות של מוצרים, ובעזרתו יכולים הצרכנים לדעת בדיוק מה ההשפעה הסביבתית שהם מחוללים. תעודת EPD היא בעצם סוג של "ערך סביבתי" למוצר בודד, בדומה לטבלת הערך התזונתי על מוצרי מזון. התעודה הזו מכוונת לצרכן ומנסה לספק לו שקיפות מלאה בקניות.

התעודה של EPD עדיין לא נפוצה בצורה רחבה, בעיקר משום שהיא לא נמצאת בשוק הרבה זמן. ישראל הפכה בינואר למדינה ה־20 שמקבלת אישור EPD כלשהו, כאשר הארגון עצמו הוקם לפני כארבע שנים, והנציגה הישראלית בו, חברת אסיף אסטרטגיות של ד"ר נועם גרסל, הצטרפה לפני כשלוש שנים. כיום קיימים כמה מאות אישורי EPD בעולם - מספר נמוך מאוד, בהתחשב בעובדה שסופרמרקט ממוצע מכיל עשרות אלפי מוצרים שונים. אך לדברי גרסל, קצב ההצטרפות הפך בחודשים האחרונים למהיר הרבה יותר, ואם פעם היו רואים תעודה חדשה פעם בחודש, בחודשים האחרונים הארגון מנפיק כמה תעודות חדשות בכל שבוע.

התווית שתתגמל התחשבות בסביבה

מבחינת נשר, התהליך של קבלת תעודת EPD לשלושה מוצרים של החברה כללה תהליך שארך כמעט שנה של מיפוי הפעילות והעברת נתונים, כאשר ההוצאה הכספית בתהליך עמדה על 100–150 אלף שקל. במקרה של נשר המיפוי היה קל יחסית, שכן החברה מדווחת על ההשפעות הסביבתיות שלה במסגרת דו"חות אחריות תאגידית מאז שנת 2004, והפרמטרים הנמדדים לא היו זרים לה. עיקר הבעיה בנשר היתה לספק עבור ארגון ה־EPD את הנתונים ברזולוציה של מוצר בודד, מה שהצריך ממנה לבחון כמה מחומרי הגלם שנכנסים למפעל נזקפים לאותו מוצר, כמה מצריכת החשמל, כמה מהפסולת שיוצאת בתהליך ועוד.

אם התעודות הללו יהפכו לסטנדרט בתחום המזון למשל, יוכל הצרכן בסופר לקנות ולהשוות מוצרים לא רק על פי הערך התזונתי שלהם אלא גם על פי רמת היעילות האנרגטית בייצור שלהם, על פי מרחק השינוע שלהם, על פי ניצול חומרי הגלם שלהם והשימוש שלהם באריזות ממוחזרות או אנרגיה מתחדשת – ובכך לתגמל חברות על מדיניות סביבתית מתחשבת.

אנשי איכות הסביבה היו רוצים לדמיין גם עולם שבו בחירת הרכב, המוצרים החשמליים לבית, דגם הטלפון הסלולרי, הביגוד שלנו, הדירה שלנו, השכונה שלנו ועוד תתבצע על פי אותן תעודות EPD - אבל כאשר מספר התעודות האלה בעולם קטן ממספר המוצרים שזמינים על מדפי קיוסק ממוצע, מדובר בחזון אוטופי לחלוטין: בחינה של תעודות ה־EPD שחולקו עד היום מגלה מספר קטן מאוד של מוצרי צריכה פופולריים, מה שלא ממש מאפשר השוואות רלבנטיות. חברת ברילה מיפתה את רוטב העגבניות שלה, אבל אין מיפוי של רוטבי עגבניות מתחרים. כך הדין גם לגבי בירה קרלסברג. יצרנית משקפי השמש ריי באן ביצעה מיפוי של כמה דגמים, וכאן אפשר לשפוט אותם מול כמה דגמים של אוקלי, אבל שוב - מדובר בטיפה בים מוצרי הצריכה ששוטף את האזרח הממוצע בעולם המערבי.

בישראל לא משוכנעים שאכפת לצרכן

כאשר פנינו לחברות מוצרי צריכה גדולות בישראל לשאול אותן האם הן מכירות את התעודה או שוקלות לבצע הליך מדידה באמצעותה, כמה השיבו כי מדובר בהליך שמעניין אותן, אך שלא לציטוט הודו כי עד שלא ישוכנעו כי מדובר בפרמטרים חשובים עבור הצרכן הישראלי - לא ייכנסו להליך מיפוי יקר שגוזל משאבי זמן וכסף, כרגע בלי תועלת ברורה.

אז מדוע נשר נכנסה לתהליך? הצרכנים של נשר אינם לקוחות רגילים כי אם חברות, ומיפוי המוצרים של נשר מקל על הלקוחות שלה למפות את המוצרים שלהן שמתווספים למלט לאורך שרשרת הבנייה. כך מבטיחה נשר את מקומה כחברת עוגן בעולם של בנייה ירוקה, ומבדלת את עצמה מול חברות מלט זול שמייצרות ללא סטנדרטים סביבתיים מחמירים. לדברי גרסל, אסיף נמצאת כיום במגעים עם עוד חברות לביצוע מיפוי לפי הסטנדרטים של EPD, בתחומים של בנייה ירוקה ומזון. מדובר בחברות שמשווקות בעיקר ליצוא לארה"ב ואירופה ומבינות כי התעודה תסייע להן מול חברות ענק בעולם שאימצו מודלים מתקדמים של דיווח סביבתי.

מבחינת גרסל, תהליך המדידה של ה־EPD יכול לשקם את האמון הצרכני בתוויות סביבתיות. "מפרסמים רבים ראו במודעות הסביבתית הגוברת בציבור אופנה, ועטפו את המוצרים ששיווקו בהצהרות סתמיות וחד־ממדיות כמו 'נטול אלומיניום', 'טבעי' ו'ידידותי לסביבה'. סקרים צרכניים מאירופה וארה"ב מוכיחים שרוב הציבור לא קנה את ההצהרות האופנתיות הללו. הרי מוצר נטול אלומיניום לא מבטיח שאין בו מזהמים אחרים ותוויות הזועקות שהמוצר טבעי או ידידותי לסביבה אינן מחייבות את המפרסם בהוכחות ממשיות, ובוודאי אינן ערובה לבריאות. גם אם התווים מגובים במעשים, מרוב סמלים סביבתיים שמעטרים את המוצרים על המדף קשה להשיג בידול שיווקי ראוי. הציניים שבין המפרסמים הסיקו מכך שלציבור פשוט לא אכפת. אך העדויות מצביעות על מגמה שונה וחשובה יותר: חברות שלאורך זמן בחרו לגבות את הסמלים ברובד מידע עמוק יותר, זכו באמון הציבור, גם אם רובו לא התעמק במידע עצמו".