האקדמיה נשענת על הקופקסון ומזניחה את תמלוגי העתיד
האוניברסיטאות בישראל מדורגות גבוה במדדים הבינלאומיים בתחומי הקניין הרוחני, אך בפועל הן משתרכות מאחור בשיתופי פעולה עם התעשייה במסחור פטנטים. כך, האקדמיה מתרפקת על הישגי העבר במקום לקדם תמלוגים נוספים, תעסוקה למשק והכנסות ממסים
08:1417.04.14
מחקר שפורסם לאחרונה על ידי מועצת העסקים ניו אינגלנד־ישראל (NEIBC) טוען כי יזמים ישראלים שהתמקמו ליד האוניברסיטאות של מסצ'וסטס אחראים להכנסות של כ־12 מיליארד דולר ולאלפי מקומות עבודה. לד"ר ארנה ברי, המדענית הראשית לשעבר, אין ספק: "אלה מספרים שלחלוטין אפשר היה להוסיף לכלכלה של ישראל". במילים אחרות, ב־2013 הפסיד המשק הישראלי סכום כמעט כפול מסכום האקזיטים באותה השנה, תעסוקה ושכר לאלפי עובדים ומסים בסכומי עתק. והכל בהיעדר שיתוף פעולה רציף בין התעשייה לאקדמיה.
רבים מהפטנטים הישראלים שהולידו בהמשך אקזיטים גדולים נולדו במעבדות ובחדרי הלימוד באקדמיה. שתי ההמצאות הבולטות בהקשר הזה מגיעות דווקא מתחום תעשיית התרופות: הקופקסון של חברת טבע לטיפול בטרשת נפוצה ותרופת האזילקט לטיפול בפרקינסון של הטכניון. שתי התרופות הללו אחראיות היום לחלקים ניכרים מההכנסות של המוסדות האקדמאים מתמלוגים. אלא שתהילת ההווה של המוסדות האקדמאים נסמכת בעיקר על הצלחות העבר, בתעשייה מתלוננים על חוסר שיתוף פעולה והתוצאה היא הפסד פוטנציאלי של המשק כולו.
אופיר מרקו, מומחה לפטנטים שניהל את תוכנית ביזטק לסיוע ליזמים במרכז היזמות בטכניון וכיום כותב פטנטים במשרד עו"ד חזקיה חכמון, מספר בעקבות ביקור שערך לאחרונה בארה"ב: "באוניברסיטה בפניקס אמרו לי: 'אנחנו חוקרים, לא אנשי עסקים'. המסקנה שלהם מכך היא שצריך להביא אנשי עסקים לאוניברסיטה ולאפשר להם למסחר את הטכנולוגיה. בארץ התפיסה דומה, אבל המסקנה שונה: 'אנחנו חוקרים, לא אנשי עסקים, ולכן אנשי העסקים צריכים להתאמץ עבור מה שיש לנו לתת'".
בארץ, מספר מרקו, למוסדות יש נטייה לדרוש שיעור שותפות ברווחים גבוה בהרבה ביחס לזה שמבקשים במוסדות בחו"ל, באופן שחוסם שיתופי פעולה. "המצב הוא שהמוסדות האקדמיים שעוסקים בטכנולוגיות נעים קדימה על אדי הדלק של הדור הקודם", אומר מרקו.
בנוסף, ובניגוד להצלחות הטכנולוגיות האדירות של ישראל, האוניברסיטאות מצליחות דווקא בתחומי הרפואה ומדעי החיים כאשר הטכנולוגיה נשארת מאחור. אחד הנתונים שמדגים את הפער בין הפוטנציאל למציאות הוא העובדה שבשנת 2009 92% מהכנסות המוסדות הישראלים מתמלוגים נבעו מתחומי רפואה ומדעי החיים, בעוד שהאקזיטים הגדולים בישראל דווקא נבעו מתחומים טכנולוגיים יותר ובהם תחום השבבים.
המדדים הבינלאומיים מטשטשים את הבעיה
הבעיה היא שהמדדים הבינלאומיים בתחום מערפלים את מצבה האמיתי של ישראל בהכנסות מתמלוגים, כיוון שהם ממקמים את מוסדותיה גבוה בעיקר על בסיס הצלחות העבר. הדירוגים האלה מאפשרים למוסדות האקדמיה להמשיך ולפעול במתכונת הקיימת למרות הביקורת בתעשייה ולטעון שהם מגיעים להכנסות מספקות בכל מה שכרוך בתמלוגים המגיעים ממחקר. כך למשל הטכניון: לו היה נכלל במדד ההכנסות מתמלוגים האמריקאי לשנת 2011, היה נכנס למקום ה־19 המכובד. אוניברסיטת תל־אביב, עם תמלוגים של כ־9 מיליון דולר, היתה מתברגת במקום ה־35, מיד לאחר הטכניון. האוניברסיטה העברית, שדיווחה ב־2008 על הכנסות מתמלוגים של 47 מיליון דולר, היתה מתברגת במקום ה־11 המרשים עם תמלוגים דומים ב־2011.
אוניברסיטה כמו הרווארד, למשל, שהשקיעה יותר מ־800 מיליון דולר במחקר ב־2011, הרוויחה כ־13 מיליון דולר ממסחור ממצאי המחקרים באותה השנה. ההכנסות נטו ממסחור של הטכניון מגיעות לפי דיווחיו לכ־20 מיליון דולר בשנה, וזאת עם תקציב מחקר נמוך בהרבה.
גם לפי בדיקת היחס בין ההשקעה במחקר למספר הבקשות לפטנטים בכל שנה, מצבם של המוסדות הישראליים לא רע.
הוצאות המחקר של הטכניון, לדברי המוסד, הן 131 מיליון דולר בשנה. כמות בקשות הפטנטים של המוסד ב־2011 עמדה על 48, לפי נתוני המאגר האמריקאי. אם כן, בטכניון ובאוניברסיטת תל־אביב מדובר בכ־3 מיליון דולר של הוצאות מחקר בממוצע לכל פטנט ב־2011. באוניברסיטה העברית השקיעו כ־5 מיליון דולר לכל פטנט. לפי מדד זה, בפרינסטון מוציאים על מחקר 2.1 מיליון דולר לכל בקשת פטנט, וב־MIT מוציאים 2.3 מיליון דולר. אלא שכאמור, מצד התעשייה הדברים נשמעים קצת אחרת.
"לחברות היישום באקדמיה אין משאבים"
הקשר בין האקדמיה לתעשייה כיום מתקיים באמצעות חברות יישום. מדובר בחברות שמקימות האוניברסיטאות לצורך מסחור הקניין הרוחני, שהוא פרי המחקר שנערך בהן. חברות היישום הן לכאורה המפתח להגברת שיתוף הפעולה, אך לפי יזמים רבים שאיתם שוחחנו, הן מהוות גם חלק מהבעיה. מדובר בחברות קטנות שבהן כמות עובדים מצומצמת, שאינן מסוגלות לטפל בכמות הפטנטים הדרושה ופועלות באופן שלעתים אינו תואם לדרכי הפעולה והזמנים של העולם העסקי.
מבקר המדינה יוסף שפירא הקדיש לבעיות בקשר בין התעשייה לאקדמיה פרק מיוחד בדו"ח שפרסם בסוף 2012, בו תקף את היעדרה של מדיניות ברורה באוניברסיטאות בנושא העברת הידע לתעשייה. לטענתו, הדבר הותיר את מלוא שיקול הדעת בידי חברות היישום, שמפעילות אותו לעתים באופן שאינו תואם את טובת האוניברסיטאות והציבור הרחב.
כדי להבין את הבעיה צריך קודם להבין את התהליך. כשחוקר רוצה למסחר פטנט, הוא פונה לחברת היישום שפועלת בשיתוף ועדת הפטנטים של המוסד האקדמי. ועדת הפטנטים של אותו מוסד יכולה לתת לחוקר אחת משתי תשובות: המוסד החליט לשמור את הפטנט, כך שלצורך מסחורו מחויב החוקר לפעול דרך חברת היישום. או שהמוסד החליט לוותר על הפטנט, ואז החוקר רשאי לעשות בו כרצונו באופן בלתי תלוי במוסד. במקרה הראשון, והשכיח יותר, חברת היישום מסדירה את הקשר בין האוניברסיטה לבין היזם באמצעות הסכמי רישוי.
ד"ר גיורא ירון, יו"ר חברת היישום באוניברסיטת תל אביב: הסיליקון ואלי התפתח המון בזכות סטנפורד. מה שאני מנסה לעשות באוניברסיטת תל אביב זה קופי אנד פייסט" צילום: עמית שעל הבעיה בתיווך זה, לפי המומחים שעמם שוחחנו, טמונה בעיקר בעבודה ובבירוקרטיה מול חברות היישום. יזמים שפנו לאוניברסיטאות מתארים תהליך ארוך ומסורבל, שמנותק מלוחות הזמנים המצופים מצד המשקיעים. "אם אתה נפגש עם משקיע ולוקח לך שנה לקבל תשובות מהאוניברסיטה, אתה נראה מצחיק", מספר יזם על חוויותיו עם אוניברסיטת בן־גוריון.
ההתנהלות של חברות היישום, לצד רצונם של המוסדות שלא לוותר על הפטנטים שבחזקתם, גם מובילים לכך שישנם פטנטים רבים שהיישום המסחרי שלהם מתנהל בעצלתיים, אם בכלל, והם נשארים מאחור. "בחלק מחברות היישום רשומים מאות פטנטים והמצאות הממתינים למסחור, והמצאות ישימות רבות עלולות לרדת לטמיון", כותב המבקר בדו"ח.
"שאנשי העסקים יתאמצו עבור מה שיש לנו לתת"
סוגיה מרכזית שעולה כחוט השני בשיחות עם יזמים ותיקים היא הגישה של המוסדות שתופסים את עצמם כמי שנועדו לחקור וללמד בלבד.
יזמים שונים תיארו ל"כלכליסט" משא ומתן נוקשה כאשר, לטענתם, נציגי המוסדות מנותקים מהמציאות שבחוץ ומנהלים את המגעים על בסיס חלומות באספמיה. לדבריהם, ההתנהלות של נציגי המוסדות גורמת למשקיעים רבים לוותר על ההשקעה, וזאת כאשר מדובר בפטנטים שלעיתים ממתינים שנים ועלולים לאבד מהרלבנטיות שלהם אם לא יצאו לשוק בהקדם.
המוסדות הישראלים מנמקים את נוקשותם בכך שאין זה ראוי שיזם פרטי יתעשר על בסיס ידע ציבורי. על כך אומרת ברי: "אם היצוא של הידע מהאוניברסיטה היה יותר חופשי היינו רואים יותר כסף למחקר פנימי מאשר כשאנו מגנים על ה־IP במעגל סגור, מהודק ומבוקר. אם היו משחררים ומשתפים התוצאה הסופית היתה טובה גם למדינה אבל גם לאוניברסיטאות עצמן".
אלא שלכל מטבע יש שני צדדים וגם התעשייה חוטאת לעיתים בגישה הפוגעת בשיתופי הפעולה. לטענת חוקרים התעשייה מסרבת להשקיע במחקר ומצפה כי האוניברסיטאות יממנו את המחקרים לבדן. גישתה זו, לדבריהם, חוסמת קידומם של פרויקטים המצויים בראשית דרכם.
גם אם יתכן והן מתחילות להבין את הבעיה, האוניברסיטאות מצדן מתהדרות בהכנסות הגבוהות שלהן מפטנטים המעידות לכאורה שמצבן מצוין. אלא שההכנסות כיום מבוססות ברובן על פטנטים מן העבר. הדבר נכון בעיקר לגבי שני המוסדות הטכנולוגיים־מדעיים המובילים בישראל, הטכניון ומכון ויצמן: תרופת הקופקסון לטרשת נפוצה - שמכניסה את מרבית ההכנסות של מכון וייצמן מדי שנה - ואזילקט לטיפול בפרקינסון של הטכניון. "המצב הוא שהמוסדות האקדמיים שעוסקים בטכנולוגיות נעים קדימה על אדי הדלק של הדור הקודם", אומר מרקו. בנוסף, ובניגוד להצלחות הטכנולוגיות האדירות של ישראל, האוניברסיטאות מצליחות דווקא בתחומי הרפואה ומדעי החיים כאשר הטכנולוגיה נשארת מאחור.
כך למשל ב־2009 92% מהכנסות המוסדות הישראלים נבעו מתחומים אלה. על כך אומר יעקב מישלין, נשיא חברת היישום של האוניברסיטה העברית: "אצלנו ביישום 70% זה ביוטק וחקלאות, ובאחריות מלאה לא תמצא תלונות על רמת שיתוף הפעולה ועל הבדל בצורת הטיפול שלנו בין התחומים. אולי הבעיה היא בצד השני של הלקוח הפוטנציאלי בטכנולוגיות שלא קיימת בחקלאות?".
"נעשה מת"א מה שעשתה סטנפורד בסיליקון ואלי"
בשנים האחרונות החלו המוסדות להיות מודעים יותר לבעיה, וישנם מספר פתרונות שעומדים על הפרק. יו"ר חברת היישום באוניברסיטת תל אביב ד"ר גיורא ירון, מנהל חברת היישום באוניברסיטה העברית בעבר ויזם ותיק ועטור אקזיטים, מציע ושותף לביצועו של פיתרון, שמפורסם כאן לראשונה: שינוי התקנון הפנימי של האוניברסיטה. השינוי יאפשר לחוקרים לתת ייעוץ לתעשייה ויגביר את גמישותם בשיתופי פעולה עמה. גם התנאים למסחור יהיו גמישים וברורים יותר. "הסיליקון ואלי התפתח המון בזכות סטנפורד. מה שאני מנסה לעשות בתל אביב זה קופי אנד פייסט". שינוי דומה צפוי גם בתקנון של הטכניון.
פתרון שחיים רוסו, סגן נשיא אלביט ויו"ר הוועדה לקשרי אקדמיה ותעשייה במולמו"פ (מועצה הלאומית למחקר ופיתוח) וחבריו בוועדה עמלים עליו בימים אלו, שמפורסם כאן לראשונה, הוא פיתוח מדד לאומי לקשרי אקדמיה ותעשייה. "פנינו ללמ"ס ואנו מקווים להתחיל כבר מהשנה הבאה", הוא אומר. לדבריו, המדד ימדוד, בין היתר, כמות חוזים, פטנטים, מרצים שקיבלו שנת שבתון בתעשייה בתקווה להגדיל בעתיד את שיתוף הפעולה.
